הדרך הכי טובה להיפטר מהמיגרנה!

מי שעוקבת אחרי הדף של בוחרת בעצמי בפייסבוק יודעת שקמתי אתמול פחות במיטבי.
כל היום התמרמרתי על זה שבערב יש לי הופעה (ועוד של מלכות דראג שידועות בזה שהן עוד יותר רעשניות ממני)
ואני עם מיגרנה זוועתית, חוסר שעות שינה משווע ותחושה כללית של פילה בחנות חרסינה.
אחת הבעיות שאצלנו בפולניה, אסור לא ללכת אם כבר שילמת...מקסימום תסבלי בשקט בהופעה, בפינה, לבד בחושך.
אז הלכתי, בעיקר כי החברות הבטיחו לי אוכל לפני ההופעה (זו דרך בטוחה לקנות אותי, סתם שתדעו ;-) )
אחרי איפור, שיער, חזיה וקפה בלעתי בחפץ לב עוד שני כדורים שאולי יצליחו להשתיק קצת את תופי הקונגו שדפקו לי בראש.
הגענו ב 20:20 למסעדה ומיד אחרי שהזמנו גילינו שההופעה מתחילה ב21:00 ולא חצי שעה מאוחר יותר.
ראיתן פעם חבורת נשים, מאופרות, לבושות במיטב מחלצותיהן שואבות אוכל כאחרונות הג'מוסיות בטיבט החופשית?
לא? מחזה מלבב...נקרא לכן פעם הבאה.
האמת היא שלא צריך הרבה כדי לשכנע אותי לבוא לראות מופע דראג.
בשנות נערותיי, בזמן שכולן תלו פוסטרים של בריטני ספירס ולהקות בנים אני כבר התחלתי את הפטיש שלי לדראג קווינ'ס יחד עם החבר הכי טוב שלי שיצא אז מהארון.
הייתי כזו 'גיי פרנדלי' שפעם באיזה מצעד גאווה נתנו לי הזמנה למסיבה 'לגברים בלבד' כי חשבו שאני דראג קווין.
סיפור אמיתי, קצת כואב אבל בעיקר מצחיק (בדיעבד יכול להיות שזה היה בגלל צעיף הנוצות שהלכתי איתו במצעד)
אז אגב נולד שם הדראג שלי 'תותית קריסטל' עד שמישהו הרס והסביר לי שאישה לא יכולה להיות דראג
(כן?? וואצ' מי ביצ'!)
הראשונה שהתאהבתי בה הייתה המלכה האם -ציונה פטריוט (יובל אדלמן המופלא והיחיד) שגם הייתה חלק מפסטיבל השלושים שלי בתחילת החודש וכבר אז קרעה אותנו מצחוק.
ציונה היא אחת הדמויות המצחיקות שפגשתי בחיי. אני הכי אוהבת אנשים שיודעים לצחוק על עצמם, זו יכולת קסומה בעיניי. 
הבאה בתור הייתה טלולה בונט ההורסת (טל קלאי היפה, המוכשר והמיוחס- הנין של תלמה ילין, ההיא מבית הספר)
דיווה די הייתה מחלוצות הדראג בעיר הקודש ג'רוזלם ומאחורי הדמות שלה עומדת הרקדן והפרפורמר המוכשר דני יאיר.
האחרונה היא מלכה שעוד לא יצא לי להכיר עד אתמול (מודה מאז שנשאבתי לחיי האימהות רוב הנוצצים שאני רואה הן של הילדות שלי) אבל מכיוון ששתינו חולקות את אותו תאריך לידה אותה אני חייבת לאהוב יותר מכולן, זו אחוות קשתיות כזו הגברת והכריזמה- קיארה דופלה (ליאור כהן היפה)
תשמעו, אני לא זוכרת מתי צחקתי כמו שצחקתי אתמול.
מי שמכירה אותי יודעת שלא צריך הרבה כדי להצחיק אותי וזה משהו שאני נוטה לעשות לעיתים קרובות אבל צחוק כמו אתמול לא היה לי כבר...שבועיים (במקרה שלי זה המון)
עכשיו עזבו את הצחוק (מי שלא ראה צמד דראג מחקות את ירדנה ועופרה כאילו לא צחק מימיו)
התלבושות...אמאלה, אין דברים כאלו.
כל שמלה ותלבושת שהן עלו איתה ישר רציתי...מדהימות!
הביצועים והחיקויים מוגזמים להפליא כיאה למלכות, קצב החלפת התלבושות והפאות- מסחרר. 
האיפור, השיער, הנוצצים והמוסיקה- כובשים.
ואת כל זה הן עושות על עקבים גבוהים. לא עקבון קטן..עקב ענק!
כזה שאם אני הייתי צריכה ללכת עליו הייתי נופלת תוך 20 שניות בערך...רק על זה מגיע להן צל"ש.
שעה וחצי של מעברים בין הדיוות הגדולות יותר והגדולות פחות של ארצנו הקטנטונת.
הופעה מומלצת לא רק לחובבות הדראג והנוצצים, גם לחובבות המוסיקה העברית, צחוק טוב ושמחה.
יש נטיה לחשוב שהופעות דראג הן לשם הבידור... בעיניי להיות דראג טובה זו אומנות.
למי שלא הבינה רוצו (אל תהיו שאננות, ללכת לא בא בחשבון) לקנות לכן כרטיס להופעה הקרובה שלהן.
בסוף הערב כולללללם עמדו והריעו להן.
פייר, בצדק.
אני שרקתי בהתלהבות (עד קוצר נשימה כמעט) כאחרונת הצ'אחלות שנולדו בבאר שבע.

אם היה אפשר לעשות מנוי לתאטרון שלהן- הייתי עושה.
תביאו טישו, כל האיפור נמרח לי מרוב צחוק.
המיגרנה עברה למי שתוהה... כמות האנדרופינים שהשתחררו אתמול היו טובים יותר ממורפיום.

כנסו לדף של חבורת המוכשרות ותתעדכנו בהופעות הקרובות 
פאות קדושות בפייסבוק


רק אהבה :-)

באג (14)20

עוד רגע מתחילה שנה אזרחית חדשה.

אני ידועה ביכולות שלי לעשות סיכומי ביניים כל פעם שיש אירוע משמעותי,

סוף שנה הוא תמיד אירוע כזה (ויום הולדת, ראש השנה, פסח, תחילת הקיץ, יום כיפור וכד')

בקיצור הבנתן, אני חולה על חשבון נפש, או כפי שחברה קוראת לזה 'את אוהבת לחפור לעצמך בראש'.

השנה החלטתי בצעד אמיץ לחשוף ולכתוב פה למען שכולם יראו את ההחלטות שלי לשנה החדשה, שחור על גבי לבן כדי שעוד שנה תהיה את החברה הזו שתיזכר בפוסט הזה ותבדוק מה עשיתי עם זה... (חברות רמז עבורכן)

בחיל ורעדה והרבה תחושה של רצון להצליח אני מציגה את הרשימה שלי לשנה החדשה:

1. לחזור לעשות ספורט. הגוף שלי במצב מנוון, השרירים שלי כועסים עליי, סיבולת לב-ריאה שלי גרועה (אני מתנשפת כמו דביבון מצוי אחרי אירובי כל פעם שאני רוקדת לבד בחדר)

כל ספורט יתקבל בברכה, אבל המטרה העיקרית היא לחזור לשחות. אני אוהבת את השקט של המים והריח של הכלור. כשילדות נורמליות בנות 10 משחקות אחה"צ בברביות אני גמעתי בין 5-7 ק"מ באימון היומי. פרפר היה הסגנון העיקרי שהתחרתי בו. אחרי שתי לידות ושרירי בטן רופסים אני אשמח אם אצליח לשחות חצי בריכה פרפר בלי לטבוע...

2. לדבר פחות בטלפון. או לפחות לנסות לא להתעסק איתו בכלל כשאני עם הילדות שלי, גם זה יהיה מצוין.

3. להיפרד לשלום ממי שעושה לי רע. גם אם אני מכורה אליו, גם אם אני רואה את הטוב ולא את הרע, פשוט לומר שלום, כמו גדולה, של מישהי שמבינה מה טוב לה. 

4. להשתיק לגמרי את הקולות הלא מפרגנים מסביב. לזכור כל פעם כשמישהי לא מפרגנת שזה שלה, לא שלי. 

5. לטייל יותר בחיק הטבע. לא שזה עושה לי טוב או משהו, אבל הילדות שלי נהנות אז זה שווה את זה.

6. לגלות יותר סבלנות. טוב נו, זה אין מצב שאני אצליח אבל אני רושמת, אולי תנחת עליי המוזה יום אחד...

7. לטוס להופעה שווה בחו"ל. אין לי בעיה שזה יהיה שוב לאונרד כהן (מי רוצה לבוא איתי?)

8. לעוף עם הפרויקטים המדהימים של 'בוחרת בעצמי' הכי רחוק שאני חולמת. 

9. לדבר יותר אהבה. עם אחרים, עם עצמי, עם העולם. להשתדל לא לקלל גם את הבן- %#$@ שחותך אותי בכביש.

10. להגשים את הרשימה הזו ולהמשיך עם האמת והאור שלי. 

* אני ממליצה לכל אחת ואחד מכם לעשות רשימה כזו ולחזור לבדוק אותה מדיי פעם.

 מי שתרצה לשלוח לי, אני מבטיחה לעזור במעקב במהלך השנה (סודיות מובטחת למי שתרצה)

הצטרפו לבוחרת בעצמי בפייסבוק :-)

למי שלא שמעה, לא ידעה, לא קיבלה...
ב17/1/14 יש אירוע מקסים בו גם אני לוקחת חלק עם ההרצאה של 'בוחרת בעצמי'.
תהיה גם מיכל צפיר המקסימה, הנשים של 'מאמדיי' ועוד מלא פינות מפנקות לנשים.
המחיר של המכירה המוקדמת נגמר עוד רגע...תזדרזו!

שיוויון זכויות? הצחקתם אותי!

כולם בטוחים שפמניסטיות הן חבורת נשים ממורמרות, גבריות, שלא מורידות שערות מהרגליים, תוקעות גרפסים בפומבי, שונאת גברים וחרדות מבולבולים.
יש גם כאלו, אבל הן כל כך מעטות ;-)
האמת היא שבני אדם פוחדים ממי ששונה מהם, ממישהו שיערער להם את הסדר הקיים של החיים הנוחים אותם הם מכירים וזה בדיוק מה שפמניסטיות עושות- הן מספרות לכן ולכם כמה העולם שאתם חיים בו דפוק, רקוב, מחפיץ נשים, לא שיוויוני ונשלט ע"י ההגמוניה הגברית.
מצקצקי הלשון בטח חושבים לעצמם "עוד פעם אורטל והחפירות הפמניסטיות שלה" אבל רגע, מה אם אני אגיד לכם שפמניזם זו בכלל תנועה לשיוויון חברתי? שפמניסטיות הן בכלל אוהבות אדם ולכן חשוב להן שנהפוך לחברה יותר הוגנת?
ואם אני אגיד לכם שכל אחד ואחת מכם שהחליף את תמונת הפרופיל שלו לרקע כחול עם שני מלבנים לבנים הוא בעצמו סוג של פמניסט ורק לא יודע שהוא כזה?
בטוח יצא לכם לשמוע על העקשנות הריקה מתוכן והחשוכה מאוד של בנט 'האח של כולנו' (עם אחים כאלו מי צריך אויבים) להפיל כל פעם מחדש הצעות חוק בעד קידום זכויותיהם של חברי הקהילה הגאה או בשמה הכמעט מלא- הקהילה הלה"טבית (להט"ב- לסביות, הומסקסואלים, טרנס סקסואליים ובי סקסואליים) 
מספר הפוסטים של חברי הקהילה המפורסמים יותר והמפורסמים פחות שרצו במדיה לאחרונה היא מטורפת, ובצדק.
תארו לכם שהייתי מחליטה עכשיו, באופן שרירותי לחלוטין מי מכם זוכה לשיוויון  מלא ומי לא.
נניח והייתי מחליטה שכל תושבי כפר סבא צריכים לשלם על גן פרטי 2,500 ש"ח בחודש, בעוד בעיר השכנה רעננה כולם שולחים את ילדיהם לגן בלי לשלם אגורה שחוקה.
אולי בכלל הייתי אומרת שרק תושבי גבעתיים לא צריכים לשלם מס הכנסה? בכלל. יודעים מה? אפילו יקבלו הטבות כספיות, על חשבונכם משלמי המיסים.
אני יודעת! נראה לי שהייתי מחליטה שלזוגות סטרייטים אסור להינשא. אתה גבר שאוהב אישה?
בעיה שלך. רוצים להינשא? קפצו לי.
אני החלטתי שבמדינה שלי רק זוגות הומואים ולסביות יכולים להינשא.
יש לך בעיה? לך לכנסת.
אההה רגע, אבל בכנסת יש מישהו שכואב לו שגבר ואישה יהיו נשואים...מה תעשה? תאלץ לחיות את כל חייך עם בת זוג שאתה אוהב בלי יכולת למסד את הקשר שלכם, כי כואב למישהו שם השיוויון הזה שאתם מבקשים להשיג.
אנחנו לא בוחרים את מי לאהוב. 
מי שאי פעם אהב יודע שאהבה זה דבר נורא מורכב ושיש פעמים שאפילו היינו מעדיפים לא לאהוב, או כן לאהוב, או לאהוב פחות, או לאהוב יותר אבל בשום שלב אף אחד מאיתנו "הסטרייטים" לא נתקל בבעיה של העדפה לאהוב מין אחר.
אנחנו אוהבים את המין הנגדי, למזלנו בארץ החשוכה שלנו זה יתרון, להיות סטרייט הכוונה.
ומה עושה גבר שאוהב גבר? אההה, הוא לא יכול לעשות כלום. המקסימום שיפרגנו לו זה איזה חתונה מאולתרת עם מנחה טקסים אזרחיים בגן אירועים בשרון.
להיות נשוי רשמי או אפילו מוכר בציבור של החצי השני שלו, האדם שהוא אוהב יותר מכל זה לא אצלנו,
בנט לא מרשה שזוגות מאותו מין יקבלו את הזכויות שמגיעות להם.
אני קוראת לכל מי שחשובה לו היכולת להיות עם חופשי בארצנו, שיקום ויגיד.
יש עצומות, יש לבנט דף פייסבוק שאפשר להגיב בו, אפשר להחליף תמונה בפייסבוק ללוגו החדש של השיווין ואפשר לשבת על הגדר ולא להתפלא כשה'בנט' הבא יבקש מאיתנו להתחיל ללכת עם כיסוי ראש...גם מהחילוניות, גם מהילדות.
כי אם כבר אירן- אז עד הסוף...לא?

דף הפייסבוק של בנט- 
https://www.facebook.com/NaftaliBennett?fref=ts

העצומה שכל אחד ואחת יכולים לחתום עליה-
http://www.atzuma.co.il/michtavhaelef

תמונת הפרופיל החדשה שלכם-

שאני אבין, יש לך בעיה איתי???

מסתבר שיש כמה אנשים שאני מפריעה להם בעין, תכף אספר לכם מי הם.

חברויות תמיד היו תחום ההצטיינות שלי, כנראה בגלל שאני נורא אוהבת אנשים (באמת אוהבת אנשים)
אף פעם לא הייתי גאונת מחשבים מדופלמת, להיפך- שנים טענתי שמרפי (ההוא מהחוק) עובר איתי לכל מחשב אליו אני ניגשת ודואג לתקלה. חשבתי שיש קונספירציה כלל עולמית נגדי שכל מחשב שאגש אליו יעשה דווקא ויתאבד בדיוק כשאני צריכה אותו.
אבא שלי תמיד טען שאני רק צריכה לגלות סבלנות כלפי המחשב ולהבין את המערכת שלו...
אני תמיד טענתי שהמחשב פשוט אנטישמי.
לפני כמה ימים אבא שלי התקשר אליי שאני (אני!!!) אעזור לו באיזו בעיה במחשב.
ונחשו מה? פתרתי לו את הבעיה. אני, זו ששונאת מחשבים כמעט כמו שאני שונאת נחשי צפע.
אז הבנתי שאני כנראה שייכת לדור ההוא, זה שגדל עם מחשב ביד...רק שאצלי הרגישות אליו עברה רק בשנים האחרונות (ולא לגמרי, עדיין יש ניצני שנאה בינינו מדיי פעם)
לא מזמן דיברתי עם חבר יקר שגדול ממני בחמש עשרה שנים (אבל מתנהג כאילו הוא קטן ממני בחצי) והוא דפק נאום שלם על זה שאנחנו דור של לייקים ושהחיים של כולנו פרוסים לעיניי כל בפרופיל האישי בפייסבוק.
בהתחלה התגוננתי (כהרגלי בקודש) ואז חשבתי על זה...אולי הוא צודק, כבר אמרו לי את זה פעם.
באופן לא מפתיע לחלוטין כל מי שהעביר ביקורת על הנוכחות הפייסבוקית שלי היה גבר (רובם אפילו מאותה המשפחה, נראה לי שמשהו מקולקל שם בגנים)
אבל האמת היא שהם צודקים, אני באמת נמצאת הרבה בפייסבוק.
אני לא חושבת שהחיים שלי כולם פרוסים שם אבל כן, אני נוטה לספר הרבה דברים, לרוב מנסה שיהיה גם קצת מעניין ולא לספר רק על פלוצים ורודים אבל לפעמים מתפלק לי גם איזה עדכון לא רלוונטי שמעניין לאנשים את הביצה השמאלית (ברור שאת הביצה, שוב, רק גברים העבירו את הביקורת הזו)
בכל מקרה, נמאס לי להתנצל על זה.
נולדתי בדור כזה שעושה חברים גם בפייסבוק.
חלק גדול מהנשים המרכזיות בחיי הכרתי דרך הפייסבוק.
את חבורת הנטוורקינג האיכותית שלי הכרתי דרך הפייסבוק, מבחר קולגות איכותיות- דרך הפייסבוק, הגעתי לכתוב במאקו- דרך הפייסבוק, הכרתי מלא אנשים ונשים כובשות...נכון, דרך הפייסבוק.
אז מה הבעיה של אנשים? למה זה כל כך כואב להם?
זה לא שאני מציגה מצג שווא של דמות אחרת ממי שאני באמת, הכל אותנטי, 100% נטורל אורטל (יש לי תחושה שאני הולכת לטחון את המושג החדש הזה אורטל נטורל ;-) ).
האמת היא שיש לי גם כזו יכולת לשים לב לפרטים, שחברים מהפייסבוק שאני פוגשת אח"כ במציאות- תמיד יזוהו על ידי (זה בעיקר מביך אותם כי הם לא מזהים אותי...)
אני גם זוכרת פרצופים של אנשים שהיו איתי במעון למקרה שתהיתם עד כמה טוב אני זוכרת אנשים.
תודה לאלה, אין לי שום בעיה ביצירת אינטראקציה בין אישית עם אנשים, כך שבכלל לא מפריע לי ליצור אותה גם אונליין...
אבל כן, אני יכולה להגיד בריש גלי שאני חיה גם במרחב הוירטואלי (והאמת היא שהוא לא כל כך נורא)
יש משהו מרגש בלייק, אבל אני תמיד אעדיף חיבוק אמיתי.
יש משהו כיפי שמישהי רושמת לי שאני מהממת אבל אני תמיד אעדיף שהיא תגיד את זה כשנשב יחד על כוס קפה ומבחינתי, כל עוד ההעדפות שלי הן כאלו, אז הכל בסדר אצלי :-)

בת כמה את????

מכירים את האנשים האלו שיומהולדת עבורם הוא אירוע של פעם בחיים? 
נעים מאוד- אורטל :-)
אני טוענת בתוקף מגיל מאוד צעיר שכל אדם זוכה ליום בשנה שהוא יום חג רק שלו ומגיע לו את כל תשומת הלב.
(מה שלא מפריע לי לבכות בכל יום הולדת )
השנה (ממש בקרוב למי שתוהה) אני חוגגת יומהולדת עגול, מחייב כזה, גיל של גדולות- 30.
אבל אני בכלל ילדה...איך כבר 30?? אני מחכה שהשכן בבניין שגדלתי בו יקרא לי לרדת לשחק חממות.
למרות ההתרגשות הגדולה סביב היומהולדת השנה (השמועה אומרת שמארגנים לי מסיבה ממש שווה)
משהו ישב לי על עצב מצב הרוח ולא הבנתי מה זה.
ישבתי עם החבר הכי טוב שלי, זה שמכיר אותי יותר טוב מכולם והתחלתי לשפוך כל מה שיושב לי על הלב.
חשבתי על זה שאני בכלל לא במקום שחשבתי שאני אהיה לפני 10 שנים.
חזרתי לרגע לאורטל הנושקת ל-20 ומה היא תהיה רגע לפני 30. אין שום דימיון....
איזו הפתעה חיובית הפכתי את עצמי להיות!
התחלתי למנות את כל מה שהשגתי בחיי-
הגשמתי את חלום המשפחה שלי, יש לי שתי ילדות מדהימות (טפו טפו) בן זוג אוהב ומפרגן, בית שיש בו כמעט את כל מה שחלמתי עליו, אני הבוסית של עצמי במקצוע מדהים, עוד עסק חדש בהקמה שכבר עושה הדים מטורפים, חברות אוהבות ומפרגנות, לימודים שמחדדים אותי, תשוקה אדירה לחיים, אופטימית, אני תמיד הולכת עם האמת שלי, אני אומרת את עצמי לעולם, אני חכמה בהרבה, יפה בהרבה, מצחיקה בהרבה ואמיצה, אללי כמה שאני אמיצה. 
ואין בי חרטה על כלום. נשבעת לכם, על כלום. לא הייתי משנה פסיק מחיי, רק בזכות המסלול הזה הגעתי להיות מי שאני היום.
אז איך לעזאזל משהו מפריע לי????
ואז זה הכה בי- אני לא יודעת להיפרד.
אף פעם לא ידעתי- לא מחברות, לא מבני זוג, לא מאנשים שנפטרו. אני גרועה, ממש.
קשה לי מאוד לשחרר. אני תמיד רוצה להאמין שאנשים יכולים להשתנות, שמצבים יכולים להשתפר, שזו 'רק תקופה'.
האמת היא שבשנים האחרונות עברתי כמה שיעורים קשים, מטלטלים וחשובים בפרידות- מאישה אהובה במיוחד, מאחות אהובה, מחבר נפש יקר ומכל טיפת תמימות שנשארה בי.
אבל להיפרד מגילאי העשרים?!
מאז שאני זוכרת את עצמי תמיד רציתי להיות גדולה יותר ועכשיו כשאני שם- אני רוצה עוד קצת זמן עם הקטנים, עוד זמן להיות ילדה. 
אני יודעת מה כולכם חושבים- "אבל ילדה זה אופי, זה לא קשור לגיל" וזה נכון, נדרתי לעצמי שגם בגיל 80 אני אהיה אינפנטילית ויש לי כוונה מלאה להגשים את זה.
אז מה הבעיה?
שקשה לי להיפרד מכל מה שגילאי העשרים סימלו עבורי.
את הגדילה, החירות, האהבות, התשוקות, העוצמה...
זה היה עשור מפואר, מאוד מפואר.
חברה אמרה לי לפני כמה ימים בזעזוע כשגילתה בת כמה אני
"מה??? את עוד לא בת 30??? העשור הכי פורח שלך עוד לפנייך".
אז החלטתי לקחת את זה איתי.
אם זה מה שהשגתי בעשור בו גיבשתי את עצמי, עכשיו כשאני כבר מגובשת (אבל תמיד בתהליך למידה) אני יכולה להבטיח לכם שכל מה שאני חולמת שיקרה לאורטל שנושקת ל 40 באמת יקרה. 
זה ההבדל בין חלום לאמונה.
אני לא רק חולמת, אני מגשימה.
ברגע זה אפשר להתחיל את חגיגות השלושים.
עשור מפואר שלי- הנה אני באה!

פססס...יש לי סוד לגלות לך...

כשמשהו תקוע ולא זז, כשאנרגיה לא טובה משתלטת עלינו, משהו שאנחנו ממש רוצים ולא מצליחים להשיג....
לפעמים רק צריך לדעת לבקש-
אני לא יודעת להגיד לכם איך זה בדיוק עובד ואיזה מדע מדויק יותר או מדויק פחות עומד מאחורי זה,
אבל גם היום קיבלתי הוכחה נוספת שזה בדיוק מה שצריך, לבקש. 
אני קוראת לזה לזמן, מלשון זימון.
חברה נתקעה בסיטואציה מוזרה- הסוללה של האופניים החשמליות נשכחה על המדרכה. הרכב שנכנס אחריהם אסף אותה אליו לרכב והלך.
עניין פעוט של 2,500 ש"ח, בקטנה.
אחרי שעתיים של המתנה שבעל הרכב ישוב, אחרי ניסיונות פניה לסיוע מהמשטרה, אפילו אני ניסיתי לעזור קצת במשחקי חוש-חש הבלש שהתבררו גם כקצת לא חוקיים (הכל בסדר, לא באמת עברתי על החוק)
הצעתי לה לשנות תדר, לצאת החוצה, לנשום אויר ולזמן.
פשוט לבקש שבעל הרכב יחזור. 
לא חלפו 5 דקות ונחשו מה?
בעל הרכב הגיע.
יש יאמרו נס חנוכה, יש שיגידו שהיא פשוט ביקשה והיקום או אלוהים או הפיות או מי שלא יושבת שם ורושמת את כל הבקשות הייתה זמינה לשמוע מה שהיא ביקשה.
כך או כך זה קורה לי המון.
אני מבקשת, יפה, בקול רם, לא ממקום של מסכנוּת ולא ממקום של כוח אלא ממקום אמיתי ונקי שלי. 
אני מבקשת משהו והוא קורה, גם אם לוקח לו קצת זמן.
החלק הכי מדהים, שזה תמיד (טוב כמעט תמיד, לא ערכתי סטטיסטיקה מדוייקת) עובד!
תנסו את זה בפעם הבאה שאתם נמצאים בסיטואציה לא טובה, פשוט לבקש.
לצאת למקום נקי, לבד, לנשום עמוק (נשימות בטן טובות ועמוקות כאלו) ולבקש,
בסך הכל צריך שמישהו ישמע את הבקשה שלכם.
תחזרו לספר לי איך הלך לכם.
חג שמח ומואר :-)
שיר שכיף לזמזמם כשמזמנים

אני לא אישה מוכה, אז זה לא נוגע אליי

זה דווקא כן נוגע לך...
מחר, 25/11 יצוין יום המאבק הבינלאומי נגד אלימות במשפחה בכלל ונגד נשים בפרט.
אתן יודעות שבישראל לבד ההערכה עומדת על 200,000 נשים מוכות?
רגע, עצרו. 
מאתיים אלף נשים מוכות. זה מספר לא נתפס בכלל...
דמיינו את איצטדיון רמת גן מלא עד אפס מקום. עכשיו תכפילו פי 4. 
זה אומר בערך שאחת מכל שבע נשים נשואות חיה עם בן זוג מתעלל.
תסתכלו סביבכן מחר במשרד, בגן של הילדים, בסופר- תספרו שבע נשים.
דמיינו שהאישה השביעית היא מוכה, היא אישה שחיה חיי טרור אלימים מצד בן זוגה, היא קמה בבוקר ולא יודעת איך תסיים את היום, לפעמים אם תסיים את היום בחיים. אישה שבעלה יכול בכל רגע 'להתהפך' עליה ולפוצץ אותה מכות, כי היא לא שטפה כלים, לא ניקתה או סתם פשוט כי בא לו והוא יכול. לפעמים הוא "רק" יוריד לה סטירה כי היא עברה לו בדרך. מעבר לכאב הפיזי של המכות, הוא משפיל אותה. היא חפץ שהוא יכול להשתמש בה כרצונו.
נורא קל לנו להאשים את אותן נשים שהן בוחרות להישאר עם בני הזוג המכים אבל האמת היא שגבר מתעלל מעביר את אשתו מסכת אלימות פיזית ונפשית קשה כדי לגרום לה להישאר, משריש בה פחד אמיתי להשתחרר ממנו ולצאת ממעגל האלימות הזה.
תחשבו על זה שרק ב 1980 נאסר על גבר לאנוס את אשתו. כן, עד לפני 33 שנים גבר שאנס את אשתו לא עשה שום דבר רע על פי החוק.
בעשור האחרון נרצחו 150 נשים באלימות קשה- בירייה, בחניקה, במכות.
נניח ובממוצע לכל אישה היו שני ילדים. זה אומר שיש לפחות 300 ילדים שאין מי שתחבק אותם בלילה, תספר להם סיפור, תגן עליהם, תאהב אותם.
אמא שלהם נרצחה באלימות קשה ע"י האדם שאמור היה לדאוג לה ולאהוב אותה- אבא שלהם. 
חלקכן בטח חושבות לעצמן 'אני לא אישה מוכה, אז אין טעם שאמשיך לקרוא...' 
את טועה.
לכולנו יש לפחות שבע נשים סביבנו, אחת מהן מוכה. את יכולה להיות הכוח שיעזור לה לצאת מהמעגל האלים הזה.
אל תטעו, אני לא מאלו שמטיפות מוסר לנשים אחרות לעזוב את בן הזוג.
כולנו יודעות שבכל זוגיות יש תקופות טובות יותר וטובות פחות, יש קשיים שלא תלויים בזוגיות, יש קשיים כלכליים, יש מתחים שונים ויש אפילו בגידות.
כל מקרה צריך להיבחן בזכוכית מגדלת לפני שאישה עושה צעד ועוזבת, בעיקר כדי לוודא שזה הצעד הכי נכון עבורה.
עד אלימות.
אם הוא מכה אותך קומי ולכי.
כי הוא יכה אותך שוב.
ושוב.
ושוב.
וככה תחיי כל החיים, בפחד איום ובאלימות ששורפת לך את הנשמה.
והוא יכה גם את הילדים שלך. 
גבר מכה תמיד יכה. 
את לא רוצה להצטרף לסטטיסטיקה של העשור הבא.
למרות מה שאת חושבת, זו לא אשמתך- הוא הבעיה, לא את.
קומי ולכי. 
עכשיו. לא מחר, לא עוד שבוע.
עכשיו.
מגיע לך ולילדים שלך לחיות חיים טובים יותר.
קומי ולכי.

קווי חירום שאת יכולה להתקשר אליהם-
קו חירום ארצי (בין 8:00-20:00)  1800-220-000
נעמ"ת- 3090* מכל נייד.
משטרת ישראל- 100.

קחי לך רגע להקשיב לשיר החשוב והכואב של ירדנה ארזי 'אישה חדשה'.

הפוסט הראשון שלי...

כמה ציפייה בניתי סביב הבלוג החדש שלי...(יש לי נטייה כזו- לגרום לאנשים לצפות)
אבל עכשיו כשמגיע הרגע ואני צריכה להתחיל לכתוב אין לי שמץ של מושג על מה אני רוצה לכתוב...
אולי לספר על הטכנופוביה שהשתלטה עליי ובגלל זה פתחתי בלוג בבלוגר ולא בוורדפרס?  אבל זה לא באמת מעניין כי העיקר שיש בלוג עם נוצצים כמו שרציתי ותכף גם תהיה תמונת כותרת תואמת.
אולי לספר על זה שמרוב אלרגיה התעטשתי על המקרר ודפקתי את הראש ושאני די בטוחה שזה עניין של זמן עד שאני אבין שיש סיכוי לזעזוע מוח קל?
אולי לספר על זה שהשבוע, אם תרצה השם אני אתחיל לרוץ עם הדף החדש של בוחרת בעצמי? 
אההה רגע, הנה! אני אספר קצת על הפרויקט המקסים הזה שנקרא 'בוחרת בעצמי'.
קצת רקע לכל מי שלא מכירה אותי- גדלתי בבית דיכוטומי.
אמא שלי היקרה לי מאוד, חולה ב-20 שנים האחרונות בדיכאון קליני, לא כמו שאנחנו אומרות 'יווו איזה דיכאון' אלא דיכאון אמיתי וקשה שמסרב לעזוב אותה, או שאולי היא זו שמסרבת לעזוב אותו.
אבא שלי (שיקר לי מאוד גם כן) חי בסרט אופטימי ומתקשה לראות את המציאות כפי שהיא גם כשדלת נטרקת לו בפרצוף.
ככה גדלתי- מצד אחד אמא חולה 'בסרטן בנשמה' כהגדרתה (כשכולם כל הזמן טרחו להגיד לי כמה אני דומה לה) ומצד שני אבא שזכה בפרס הצטיינות על שמירת פאסון במצבים קשים (תסביך ידוע אצל 'ילדי דור שני' לשואה שאסור להם להראות כאב)
ואני, שנורא דומה לשניהם וצריכה להחליט למי אני רוצה להיות דומה יותר.
יש בי את אמא שלי והסרטן הגנטי שלה ויש בי את אבא שלי והאופטימיות שלו.
למרות הכל, יש בי תמיד שמחה, כי אני בוחרת לשמוח. 
'בוחרת בעצמי' הוא הבחירה שלי.פרויקט שילדתי אחרי צירים ארוכים וכואבים והוא כולל בתוכו (בין היתר) הרצאה כיפית וחשובה שבה אני מעניקה לכל אחת כלים סופר ישימים לבחור בעצמה- לבחור לאהוב את הדמות שמשתקפת אלייך מהמראה, להרשות לעצמך להתהלך בעולם כשאת יודעת מה וכמה את שווה בלי להתנצל על זה, על היכולת להתבונן על חצי הכוס המלאה (ולא כקלישאה) כדרך חיים (סוד קטן- זה לגמרי אפשרי ברגע שמתמידים) ועל הקשר ההדוק בין בטחון עצמי לאופטימיות.
חלק מהפרויקט יהיה גם דף פעיל ואפילו סרטון שהולך לגרום לכל אחת מכן להתרגש עד דמעות (מבטיחה, מי שלא תתרגש עד דמעות תקבל את הכסף שלה חזרה ;-) )
ויש את הבלוג הזה, שחיכה בסבלנות יוצאת דופן לי להיוולד.
מקווה שתהנו פה כי האמת שהולך להיות אדיר!
נוצצים על ראשכן, 
אורטל.

*נ.ב- חשוב לי להבהיר שכל מה שנכתב ועוד יכתב פה בבלוג והוא לא אישי שלי מקבל את אישורם של הנוגעים בדבר. במילים אחרות- אני מכבדת את פרטיותם של אחרים ולכן מבקשת אישורים לפני שאני מספרת.סתם שתדעו, אני כותל ;-)