מסתבר שיש כמה אנשים שאני מפריעה להם בעין, תכף אספר לכם מי הם.
חברויות תמיד היו תחום ההצטיינות שלי, כנראה בגלל שאני נורא אוהבת אנשים (באמת אוהבת אנשים)
אף פעם לא הייתי גאונת מחשבים מדופלמת, להיפך- שנים טענתי שמרפי (ההוא מהחוק) עובר איתי לכל מחשב אליו אני ניגשת ודואג לתקלה. חשבתי שיש קונספירציה כלל עולמית נגדי שכל מחשב שאגש אליו יעשה דווקא ויתאבד בדיוק כשאני צריכה אותו.
אבא שלי תמיד טען שאני רק צריכה לגלות סבלנות כלפי המחשב ולהבין את המערכת שלו...
אני תמיד טענתי שהמחשב פשוט אנטישמי.
לפני כמה ימים אבא שלי התקשר אליי שאני (אני!!!) אעזור לו באיזו בעיה במחשב.
ונחשו מה? פתרתי לו את הבעיה. אני, זו ששונאת מחשבים כמעט כמו שאני שונאת נחשי צפע.
אז הבנתי שאני כנראה שייכת לדור ההוא, זה שגדל עם מחשב ביד...רק שאצלי הרגישות אליו עברה רק בשנים האחרונות (ולא לגמרי, עדיין יש ניצני שנאה בינינו מדיי פעם)
לא מזמן דיברתי עם חבר יקר שגדול ממני בחמש עשרה שנים (אבל מתנהג כאילו הוא קטן ממני בחצי) והוא דפק נאום שלם על זה שאנחנו דור של לייקים ושהחיים של כולנו פרוסים לעיניי כל בפרופיל האישי בפייסבוק.
בהתחלה התגוננתי (כהרגלי בקודש) ואז חשבתי על זה...אולי הוא צודק, כבר אמרו לי את זה פעם.
באופן לא מפתיע לחלוטין כל מי שהעביר ביקורת על הנוכחות הפייסבוקית שלי היה גבר (רובם אפילו מאותה המשפחה, נראה לי שמשהו מקולקל שם בגנים)
אבל האמת היא שהם צודקים, אני באמת נמצאת הרבה בפייסבוק.
אני לא חושבת שהחיים שלי כולם פרוסים שם אבל כן, אני נוטה לספר הרבה דברים, לרוב מנסה שיהיה גם קצת מעניין ולא לספר רק על פלוצים ורודים אבל לפעמים מתפלק לי גם איזה עדכון לא רלוונטי שמעניין לאנשים את הביצה השמאלית (ברור שאת הביצה, שוב, רק גברים העבירו את הביקורת הזו)
בכל מקרה, נמאס לי להתנצל על זה.
נולדתי בדור כזה שעושה חברים גם בפייסבוק.
חלק גדול מהנשים המרכזיות בחיי הכרתי דרך הפייסבוק.
את חבורת הנטוורקינג האיכותית שלי הכרתי דרך הפייסבוק, מבחר קולגות איכותיות- דרך הפייסבוק, הגעתי לכתוב במאקו- דרך הפייסבוק, הכרתי מלא אנשים ונשים כובשות...נכון, דרך הפייסבוק.
אז מה הבעיה של אנשים? למה זה כל כך כואב להם?
זה לא שאני מציגה מצג שווא של דמות אחרת ממי שאני באמת, הכל אותנטי, 100% נטורל אורטל (יש לי תחושה שאני הולכת לטחון את המושג החדש הזה אורטל נטורל ;-) ).
האמת היא שיש לי גם כזו יכולת לשים לב לפרטים, שחברים מהפייסבוק שאני פוגשת אח"כ במציאות- תמיד יזוהו על ידי (זה בעיקר מביך אותם כי הם לא מזהים אותי...)
אני גם זוכרת פרצופים של אנשים שהיו איתי במעון למקרה שתהיתם עד כמה טוב אני זוכרת אנשים.
תודה לאלה, אין לי שום בעיה ביצירת אינטראקציה בין אישית עם אנשים, כך שבכלל לא מפריע לי ליצור אותה גם אונליין...
אבל כן, אני יכולה להגיד בריש גלי שאני חיה גם במרחב הוירטואלי (והאמת היא שהוא לא כל כך נורא)
יש משהו מרגש בלייק, אבל אני תמיד אעדיף חיבוק אמיתי.
יש משהו כיפי שמישהי רושמת לי שאני מהממת אבל אני תמיד אעדיף שהיא תגיד את זה כשנשב יחד על כוס קפה ומבחינתי, כל עוד ההעדפות שלי הן כאלו, אז הכל בסדר אצלי :-)
חברויות תמיד היו תחום ההצטיינות שלי, כנראה בגלל שאני נורא אוהבת אנשים (באמת אוהבת אנשים)
אף פעם לא הייתי גאונת מחשבים מדופלמת, להיפך- שנים טענתי שמרפי (ההוא מהחוק) עובר איתי לכל מחשב אליו אני ניגשת ודואג לתקלה. חשבתי שיש קונספירציה כלל עולמית נגדי שכל מחשב שאגש אליו יעשה דווקא ויתאבד בדיוק כשאני צריכה אותו.
אבא שלי תמיד טען שאני רק צריכה לגלות סבלנות כלפי המחשב ולהבין את המערכת שלו...
אני תמיד טענתי שהמחשב פשוט אנטישמי.
לפני כמה ימים אבא שלי התקשר אליי שאני (אני!!!) אעזור לו באיזו בעיה במחשב.
ונחשו מה? פתרתי לו את הבעיה. אני, זו ששונאת מחשבים כמעט כמו שאני שונאת נחשי צפע.
אז הבנתי שאני כנראה שייכת לדור ההוא, זה שגדל עם מחשב ביד...רק שאצלי הרגישות אליו עברה רק בשנים האחרונות (ולא לגמרי, עדיין יש ניצני שנאה בינינו מדיי פעם)
לא מזמן דיברתי עם חבר יקר שגדול ממני בחמש עשרה שנים (אבל מתנהג כאילו הוא קטן ממני בחצי) והוא דפק נאום שלם על זה שאנחנו דור של לייקים ושהחיים של כולנו פרוסים לעיניי כל בפרופיל האישי בפייסבוק.
בהתחלה התגוננתי (כהרגלי בקודש) ואז חשבתי על זה...אולי הוא צודק, כבר אמרו לי את זה פעם.
באופן לא מפתיע לחלוטין כל מי שהעביר ביקורת על הנוכחות הפייסבוקית שלי היה גבר (רובם אפילו מאותה המשפחה, נראה לי שמשהו מקולקל שם בגנים)
אבל האמת היא שהם צודקים, אני באמת נמצאת הרבה בפייסבוק.
אני לא חושבת שהחיים שלי כולם פרוסים שם אבל כן, אני נוטה לספר הרבה דברים, לרוב מנסה שיהיה גם קצת מעניין ולא לספר רק על פלוצים ורודים אבל לפעמים מתפלק לי גם איזה עדכון לא רלוונטי שמעניין לאנשים את הביצה השמאלית (ברור שאת הביצה, שוב, רק גברים העבירו את הביקורת הזו)
בכל מקרה, נמאס לי להתנצל על זה.
נולדתי בדור כזה שעושה חברים גם בפייסבוק.
חלק גדול מהנשים המרכזיות בחיי הכרתי דרך הפייסבוק.
את חבורת הנטוורקינג האיכותית שלי הכרתי דרך הפייסבוק, מבחר קולגות איכותיות- דרך הפייסבוק, הגעתי לכתוב במאקו- דרך הפייסבוק, הכרתי מלא אנשים ונשים כובשות...נכון, דרך הפייסבוק.
אז מה הבעיה של אנשים? למה זה כל כך כואב להם?
זה לא שאני מציגה מצג שווא של דמות אחרת ממי שאני באמת, הכל אותנטי, 100% נטורל אורטל (יש לי תחושה שאני הולכת לטחון את המושג החדש הזה אורטל נטורל ;-) ).
האמת היא שיש לי גם כזו יכולת לשים לב לפרטים, שחברים מהפייסבוק שאני פוגשת אח"כ במציאות- תמיד יזוהו על ידי (זה בעיקר מביך אותם כי הם לא מזהים אותי...)
אני גם זוכרת פרצופים של אנשים שהיו איתי במעון למקרה שתהיתם עד כמה טוב אני זוכרת אנשים.
תודה לאלה, אין לי שום בעיה ביצירת אינטראקציה בין אישית עם אנשים, כך שבכלל לא מפריע לי ליצור אותה גם אונליין...
אבל כן, אני יכולה להגיד בריש גלי שאני חיה גם במרחב הוירטואלי (והאמת היא שהוא לא כל כך נורא)
יש משהו מרגש בלייק, אבל אני תמיד אעדיף חיבוק אמיתי.
יש משהו כיפי שמישהי רושמת לי שאני מהממת אבל אני תמיד אעדיף שהיא תגיד את זה כשנשב יחד על כוס קפה ומבחינתי, כל עוד ההעדפות שלי הן כאלו, אז הכל בסדר אצלי :-)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה