מכירים את האנשים האלו שיומהולדת עבורם הוא אירוע של פעם בחיים?
נעים מאוד- אורטל :-)
אני טוענת בתוקף מגיל מאוד צעיר שכל אדם זוכה ליום בשנה שהוא יום חג רק שלו ומגיע לו את כל תשומת הלב.
(מה שלא מפריע לי לבכות בכל יום הולדת )
השנה (ממש בקרוב למי שתוהה) אני חוגגת יומהולדת עגול, מחייב כזה, גיל של גדולות- 30.
אבל אני בכלל ילדה...איך כבר 30?? אני מחכה שהשכן בבניין שגדלתי בו יקרא לי לרדת לשחק חממות.
למרות ההתרגשות הגדולה סביב היומהולדת השנה (השמועה אומרת שמארגנים לי מסיבה ממש שווה)
משהו ישב לי על עצב מצב הרוח ולא הבנתי מה זה.
ישבתי עם החבר הכי טוב שלי, זה שמכיר אותי יותר טוב מכולם והתחלתי לשפוך כל מה שיושב לי על הלב.
חשבתי על זה שאני בכלל לא במקום שחשבתי שאני אהיה לפני 10 שנים.
חזרתי לרגע לאורטל הנושקת ל-20 ומה היא תהיה רגע לפני 30. אין שום דימיון....
איזו הפתעה חיובית הפכתי את עצמי להיות!
התחלתי למנות את כל מה שהשגתי בחיי-
הגשמתי את חלום המשפחה שלי, יש לי שתי ילדות מדהימות (טפו טפו) בן זוג אוהב ומפרגן, בית שיש בו כמעט את כל מה שחלמתי עליו, אני הבוסית של עצמי במקצוע מדהים, עוד עסק חדש בהקמה שכבר עושה הדים מטורפים, חברות אוהבות ומפרגנות, לימודים שמחדדים אותי, תשוקה אדירה לחיים, אופטימית, אני תמיד הולכת עם האמת שלי, אני אומרת את עצמי לעולם, אני חכמה בהרבה, יפה בהרבה, מצחיקה בהרבה ואמיצה, אללי כמה שאני אמיצה.
ואין בי חרטה על כלום. נשבעת לכם, על כלום. לא הייתי משנה פסיק מחיי, רק בזכות המסלול הזה הגעתי להיות מי שאני היום.
אז איך לעזאזל משהו מפריע לי????
ואז זה הכה בי- אני לא יודעת להיפרד.
אף פעם לא ידעתי- לא מחברות, לא מבני זוג, לא מאנשים שנפטרו. אני גרועה, ממש.
קשה לי מאוד לשחרר. אני תמיד רוצה להאמין שאנשים יכולים להשתנות, שמצבים יכולים להשתפר, שזו 'רק תקופה'.
האמת היא שבשנים האחרונות עברתי כמה שיעורים קשים, מטלטלים וחשובים בפרידות- מאישה אהובה במיוחד, מאחות אהובה, מחבר נפש יקר ומכל טיפת תמימות שנשארה בי.
אבל להיפרד מגילאי העשרים?!
מאז שאני זוכרת את עצמי תמיד רציתי להיות גדולה יותר ועכשיו כשאני שם- אני רוצה עוד קצת זמן עם הקטנים, עוד זמן להיות ילדה.
אני יודעת מה כולכם חושבים- "אבל ילדה זה אופי, זה לא קשור לגיל" וזה נכון, נדרתי לעצמי שגם בגיל 80 אני אהיה אינפנטילית ויש לי כוונה מלאה להגשים את זה.
אז מה הבעיה?
שקשה לי להיפרד מכל מה שגילאי העשרים סימלו עבורי.
את הגדילה, החירות, האהבות, התשוקות, העוצמה...
זה היה עשור מפואר, מאוד מפואר.
חברה אמרה לי לפני כמה ימים בזעזוע כשגילתה בת כמה אני
"מה??? את עוד לא בת 30??? העשור הכי פורח שלך עוד לפנייך".
אז החלטתי לקחת את זה איתי.
אם זה מה שהשגתי בעשור בו גיבשתי את עצמי, עכשיו כשאני כבר מגובשת (אבל תמיד בתהליך למידה) אני יכולה להבטיח לכם שכל מה שאני חולמת שיקרה לאורטל שנושקת ל 40 באמת יקרה.
זה ההבדל בין חלום לאמונה.
אני לא רק חולמת, אני מגשימה.
ברגע זה אפשר להתחיל את חגיגות השלושים.
עשור מפואר שלי- הנה אני באה!
נעים מאוד- אורטל :-)
אני טוענת בתוקף מגיל מאוד צעיר שכל אדם זוכה ליום בשנה שהוא יום חג רק שלו ומגיע לו את כל תשומת הלב.
(מה שלא מפריע לי לבכות בכל יום הולדת )
השנה (ממש בקרוב למי שתוהה) אני חוגגת יומהולדת עגול, מחייב כזה, גיל של גדולות- 30.
אבל אני בכלל ילדה...איך כבר 30?? אני מחכה שהשכן בבניין שגדלתי בו יקרא לי לרדת לשחק חממות.
למרות ההתרגשות הגדולה סביב היומהולדת השנה (השמועה אומרת שמארגנים לי מסיבה ממש שווה)
משהו ישב לי על עצב מצב הרוח ולא הבנתי מה זה.
ישבתי עם החבר הכי טוב שלי, זה שמכיר אותי יותר טוב מכולם והתחלתי לשפוך כל מה שיושב לי על הלב.
חשבתי על זה שאני בכלל לא במקום שחשבתי שאני אהיה לפני 10 שנים.
חזרתי לרגע לאורטל הנושקת ל-20 ומה היא תהיה רגע לפני 30. אין שום דימיון....
איזו הפתעה חיובית הפכתי את עצמי להיות!
התחלתי למנות את כל מה שהשגתי בחיי-
הגשמתי את חלום המשפחה שלי, יש לי שתי ילדות מדהימות (טפו טפו) בן זוג אוהב ומפרגן, בית שיש בו כמעט את כל מה שחלמתי עליו, אני הבוסית של עצמי במקצוע מדהים, עוד עסק חדש בהקמה שכבר עושה הדים מטורפים, חברות אוהבות ומפרגנות, לימודים שמחדדים אותי, תשוקה אדירה לחיים, אופטימית, אני תמיד הולכת עם האמת שלי, אני אומרת את עצמי לעולם, אני חכמה בהרבה, יפה בהרבה, מצחיקה בהרבה ואמיצה, אללי כמה שאני אמיצה.
ואין בי חרטה על כלום. נשבעת לכם, על כלום. לא הייתי משנה פסיק מחיי, רק בזכות המסלול הזה הגעתי להיות מי שאני היום.
אז איך לעזאזל משהו מפריע לי????
ואז זה הכה בי- אני לא יודעת להיפרד.
אף פעם לא ידעתי- לא מחברות, לא מבני זוג, לא מאנשים שנפטרו. אני גרועה, ממש.
קשה לי מאוד לשחרר. אני תמיד רוצה להאמין שאנשים יכולים להשתנות, שמצבים יכולים להשתפר, שזו 'רק תקופה'.
האמת היא שבשנים האחרונות עברתי כמה שיעורים קשים, מטלטלים וחשובים בפרידות- מאישה אהובה במיוחד, מאחות אהובה, מחבר נפש יקר ומכל טיפת תמימות שנשארה בי.
אבל להיפרד מגילאי העשרים?!
מאז שאני זוכרת את עצמי תמיד רציתי להיות גדולה יותר ועכשיו כשאני שם- אני רוצה עוד קצת זמן עם הקטנים, עוד זמן להיות ילדה.
אני יודעת מה כולכם חושבים- "אבל ילדה זה אופי, זה לא קשור לגיל" וזה נכון, נדרתי לעצמי שגם בגיל 80 אני אהיה אינפנטילית ויש לי כוונה מלאה להגשים את זה.
אז מה הבעיה?
שקשה לי להיפרד מכל מה שגילאי העשרים סימלו עבורי.
את הגדילה, החירות, האהבות, התשוקות, העוצמה...
זה היה עשור מפואר, מאוד מפואר.
חברה אמרה לי לפני כמה ימים בזעזוע כשגילתה בת כמה אני
"מה??? את עוד לא בת 30??? העשור הכי פורח שלך עוד לפנייך".
אז החלטתי לקחת את זה איתי.
אם זה מה שהשגתי בעשור בו גיבשתי את עצמי, עכשיו כשאני כבר מגובשת (אבל תמיד בתהליך למידה) אני יכולה להבטיח לכם שכל מה שאני חולמת שיקרה לאורטל שנושקת ל 40 באמת יקרה.
זה ההבדל בין חלום לאמונה.
אני לא רק חולמת, אני מגשימה.
ברגע זה אפשר להתחיל את חגיגות השלושים.
עשור מפואר שלי- הנה אני באה!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה