אתמול ראיתי את הסרט הכואב של לינור אברג'יל.
אחרי חצי תואר במגדר כבר חשבתי שיהיה קשה לטלטל אותי.
סמסטר שלם בקורס אלימות מינית נגד נשים אמור היה לחשל אותי לשמע כל זוועות העולם נגד נשים.
בסמסטר ההוא חוויתי ממש פוסט טראומה רק מעצם החשיפה לדברים שנשים עוברות בעולם (בואו נגיד שלא באתי תמימה לקורס ההוא מלכתחילה ועדיין הזדעזעתי)
לא, מעולם לא נאנסתי.
בנס אני מודה, כי בתור נערה לא ממש הבנתי עם מי ולאן אני תמיד הולכת, בקלות רבה מאוד יכולתי למצוא את עצמי חלק מהסטטיסטיקה הנוראית הזו שאחת מתוך שלוש נשים עוברת תקיפה מינית.
הדבר הכי חמור שקרה לי הייתה הטרדה מינית מאוד בוטה.
הייתי בת 20, קצינה בחיל האויר, שלישת טייסת. לא אחת הייתי אוזן קשבת וכתף תומכת לחיילות בטייסת שהוטרדו מינית. עם חלקן אפילו הלכתי להתלונן אצל המפקד ויוהל"ן (יועצת הרמטכ"ל לענייני נשים)
היה פורום של כל מפקדי הגפים בטייסת, מפקד הטייסת ואני, נציגת גף הנהלה (מישהי גם הייתה צריכה להקליד את הפרוטוקול כמובן)
היה רב סרן אחד, שהיינו ביחסי ידידות. אני טיפוס חברותי, תמיד הייתי.
הוא היה בן 40 בערך.
במהלך הדיון אותו רב סרן, נקרא לו אלכס (לא שם בדוי) שלח לי פתק שאת תוכנו לעולם לא אשכח:
"את נראית ממש טוב היום,
זה נותן לי רעיון-
נכנס ויוצא..."
נשארתי בהלם. יצאתי מהדיון. ביקשתי ממישהו אחר שיחליף אותי בסיכום הדיון.
ניגשתי אח"כ לסגן מפקד הטייסת, נקרא לו א' וסיפרתי לו, אפילו הראתי לו את הפתק. הוא היה אחד האנשים הטובים בטייסת...עד אותו רגע, הוא צחק. "יכול להיות שאת פשוט לא מבינה מה הוא כתב?".
נאלמתי.
סיפרתי לחברה, נגדת אמיצה שהגישה תלונה על הטרדה מינית נגד המפקד שלה בבסיס הקודם.
היא, שעברה את הטראומה של משפט צבאי אמרה לי שלא כדאי לי להגיש נגדו תלונה "אשתו היא עורכת דין, יצלבו אותך. חבל על האנרגיה, הוא לא עשה לך כלום"
יום לפני השחרור שלי הייתה לי שיחת סיכום עם המב"ס. נקרא לו ר'.
סיפרתי לו על הפתק ההוא שקיבלתי כמה חודשים לפני.
הוא היה מזועזע. שאל למה לא סיפרתי לאף אחד.
סיפרתי לו על מה שהיה עם ס.מפקד הטייסת ועם החברה.
הוא מנגד סיפר לי שאותו רס"ן תקף שתי חיילות שלו, נישק אותן בכוח והן בחרו לא להגיש תלונה.
אם היו יודעים שיש קצינה שמתלוננת אולי הכל היה שונה...מסתבר שבחיל האויר סגן שווה יותר מרב"ט.
אמרתי לו "הנה, יש לך הזדמנות שהכל יהיה שונה, אני מוכנה לבוא כאזרחית להתלונן"
"עזבי אורטל, הוא כבר תכף משתחרר מהצבא".
הייתי ילדה בת 20. וויתרתי. חשבתי לעצמי "הוא לא באמת תקף אותך...הוא לא נגע בך...למה להעיר את המתים?"
מאז, עשור אחרי אני עדיין כועסת על עצמי שלא עשיתי כלום. וזו "רק" הטרדה מינית.
אתן בכלל קולטות איזו מגיפה זו???
תחשבי על שלוש נשים. אחת מתוכן עברה תקיפה מינית. אחת מתוך 4 נאנסה.
כל אישה רביעית חוותה אונס. מישהו היה מספיק תת אדם להיכנס אליה, להשפיל אותה עד עפר, לבזות אותה ואת גופה וללכת, כאילו גופה היה רכושו הפרטי.
תהיתי מה היה בסרט אתמול שזיעזע אותי.
אחרי שנחשפתי לסיפורים קשים של אונס סדיסטי באופנים הכי קורעי נשמה שיש, של גילוי עריות מזעזע, שלמדתי והבנתי מה עובר על כל אחת מהקורבנות האלו במהלך הלימודים, אחרי שליוויתי אינספור נשים שחשפו את סיפורן האישי, הכואב והמדמם על אונס שהן עברו, עדיין אתמול ישבתי ובכיתי.
בכיתי כי הבנתי שאין לי באמת מושג מה לעשות עם העולם הדפוק הזה.
ימשיכו לאנוס נשים, ימשיכו למכור באסיה ילדות בנות שלוש לעבדות מודרנית עד שיגדלו מספיק ויוכלו לשמש כזונות בבית הבושת המקומי, ימשיכו לנצל מינית נערות, ימשיכו לשים סם אונס לנשים ונערות במשקה וישתקו כל יכולת שלהן להתנגד או לזכור שזה מה שעשו להן, אבות ימשיכו לנצל את כוחם ואת האהבה של הילדה שלהם אליהם לטובת סיפוקם המיני, ימשיכו לצאת לדייטים ולאנוס, ימשיכו לארוב לנשים ברחוב,יכו אותן ויעשו בגופן כבשלהם.
ויש לי שתי ילדות קטנות שגדלות בבית עם מודעות לטוב ולרע, עם אמא שיודעת ומודעת כמה קשה להיות פה אישה, כמה מפחיד ללכת בלילה לבד, כמה קשה לדעת במי לתת אמון.
ואני אמורה לחנך אותן ולתת להן כלים נכונים לדעת עם מי ללכת, להסביר להן כשיצאו למועדונים שלעולם לא ישאירו את הכוֹס שלהן ללא השגחה במועדון, לא לתת לגבר להזמין אותן למשקה, ללכת עם תרסיס פלפל בתיק, לבטוח בי מספיק כדי לספר לי הכל ובעיקר ללמד אותן שהן אף פעם לא צריכות להתבייש, בכלום.
ואני נשרפת כי אני לא יכולה לשמור עליהן כל הזמן, כי אני לא רוצה לזרוע בהן פחדים, כי אני רוצה שילכו בעולם עם ראש מורם ולא יבדקו כל אחד שצועד אחריהן ברחוב, מצד שני הן צריכות לדעת שלא תמיד ילך אחריהן אדם תמים.
לדעת שהגבר שנצמד באוטובוס ו"במקרה" נוגע בישבן הוא לא תמים, וזה לא באמת במקרה.
כי יכול להיות שיבוא החרא שכן יצליח לפרוץ את ההגנות שאלמד אותן.
גם אם הבנות שלי יקבלו את הכלים הנכונים להתנהל בעולם, יש אינספור בנות ונשים שלא מקבלות את זה.
שגופן יפרץ ויחדר ויבוזה.
ואני לא יכולה להגן על כולן.
וזה כואב לי נורא.
מדהים אותי כל פעם מחדש כמה התופעה לא מדוברת, כמה אישה נושאת באשמה ובבושה.
ולכי תסבירי לאישה שניפצו את נשמתה שזו לא אשמתה, שהיא בסדר, היא נהדרת. זה הוא הדפוק.
מצד שני, איך אפשר להסביר לה את זה כשכל יומיים עברייני מין משתחררים ללא משפט כי אין מספיק הוכחות, כי אין 'עניין לציבור', כי היא פוחדת שיבזו אותה וישפילו אותה על הדוכן בבית המשפט,כי לא מאמינים לה, כי אשתו עורכת דין...
אני קוראת לנשים שעברו תקיפה לא להתבייש, לא להתחבא.
הדרך היחידה לנסות למגר את התופעה היא לדווח. יש עמותות ומרכזים שזה תפקידם.
יש את המוקד של 1202 שעושה עבודת קודש בסיוע ותמיכה.
תתקשרי, תתייעצי.
אל תשתקי.
אל תתביישי.
אחרי חצי תואר במגדר כבר חשבתי שיהיה קשה לטלטל אותי.
סמסטר שלם בקורס אלימות מינית נגד נשים אמור היה לחשל אותי לשמע כל זוועות העולם נגד נשים.
בסמסטר ההוא חוויתי ממש פוסט טראומה רק מעצם החשיפה לדברים שנשים עוברות בעולם (בואו נגיד שלא באתי תמימה לקורס ההוא מלכתחילה ועדיין הזדעזעתי)
לא, מעולם לא נאנסתי.
בנס אני מודה, כי בתור נערה לא ממש הבנתי עם מי ולאן אני תמיד הולכת, בקלות רבה מאוד יכולתי למצוא את עצמי חלק מהסטטיסטיקה הנוראית הזו שאחת מתוך שלוש נשים עוברת תקיפה מינית.
הדבר הכי חמור שקרה לי הייתה הטרדה מינית מאוד בוטה.
הייתי בת 20, קצינה בחיל האויר, שלישת טייסת. לא אחת הייתי אוזן קשבת וכתף תומכת לחיילות בטייסת שהוטרדו מינית. עם חלקן אפילו הלכתי להתלונן אצל המפקד ויוהל"ן (יועצת הרמטכ"ל לענייני נשים)
היה פורום של כל מפקדי הגפים בטייסת, מפקד הטייסת ואני, נציגת גף הנהלה (מישהי גם הייתה צריכה להקליד את הפרוטוקול כמובן)
היה רב סרן אחד, שהיינו ביחסי ידידות. אני טיפוס חברותי, תמיד הייתי.
הוא היה בן 40 בערך.
במהלך הדיון אותו רב סרן, נקרא לו אלכס (לא שם בדוי) שלח לי פתק שאת תוכנו לעולם לא אשכח:
"את נראית ממש טוב היום,
זה נותן לי רעיון-
נכנס ויוצא..."
נשארתי בהלם. יצאתי מהדיון. ביקשתי ממישהו אחר שיחליף אותי בסיכום הדיון.
ניגשתי אח"כ לסגן מפקד הטייסת, נקרא לו א' וסיפרתי לו, אפילו הראתי לו את הפתק. הוא היה אחד האנשים הטובים בטייסת...עד אותו רגע, הוא צחק. "יכול להיות שאת פשוט לא מבינה מה הוא כתב?".
נאלמתי.
סיפרתי לחברה, נגדת אמיצה שהגישה תלונה על הטרדה מינית נגד המפקד שלה בבסיס הקודם.
היא, שעברה את הטראומה של משפט צבאי אמרה לי שלא כדאי לי להגיש נגדו תלונה "אשתו היא עורכת דין, יצלבו אותך. חבל על האנרגיה, הוא לא עשה לך כלום"
יום לפני השחרור שלי הייתה לי שיחת סיכום עם המב"ס. נקרא לו ר'.
סיפרתי לו על הפתק ההוא שקיבלתי כמה חודשים לפני.
הוא היה מזועזע. שאל למה לא סיפרתי לאף אחד.
סיפרתי לו על מה שהיה עם ס.מפקד הטייסת ועם החברה.
הוא מנגד סיפר לי שאותו רס"ן תקף שתי חיילות שלו, נישק אותן בכוח והן בחרו לא להגיש תלונה.
אם היו יודעים שיש קצינה שמתלוננת אולי הכל היה שונה...מסתבר שבחיל האויר סגן שווה יותר מרב"ט.
אמרתי לו "הנה, יש לך הזדמנות שהכל יהיה שונה, אני מוכנה לבוא כאזרחית להתלונן"
"עזבי אורטל, הוא כבר תכף משתחרר מהצבא".
הייתי ילדה בת 20. וויתרתי. חשבתי לעצמי "הוא לא באמת תקף אותך...הוא לא נגע בך...למה להעיר את המתים?"
מאז, עשור אחרי אני עדיין כועסת על עצמי שלא עשיתי כלום. וזו "רק" הטרדה מינית.
אתן בכלל קולטות איזו מגיפה זו???
תחשבי על שלוש נשים. אחת מתוכן עברה תקיפה מינית. אחת מתוך 4 נאנסה.
כל אישה רביעית חוותה אונס. מישהו היה מספיק תת אדם להיכנס אליה, להשפיל אותה עד עפר, לבזות אותה ואת גופה וללכת, כאילו גופה היה רכושו הפרטי.
תהיתי מה היה בסרט אתמול שזיעזע אותי.
אחרי שנחשפתי לסיפורים קשים של אונס סדיסטי באופנים הכי קורעי נשמה שיש, של גילוי עריות מזעזע, שלמדתי והבנתי מה עובר על כל אחת מהקורבנות האלו במהלך הלימודים, אחרי שליוויתי אינספור נשים שחשפו את סיפורן האישי, הכואב והמדמם על אונס שהן עברו, עדיין אתמול ישבתי ובכיתי.
בכיתי כי הבנתי שאין לי באמת מושג מה לעשות עם העולם הדפוק הזה.
ימשיכו לאנוס נשים, ימשיכו למכור באסיה ילדות בנות שלוש לעבדות מודרנית עד שיגדלו מספיק ויוכלו לשמש כזונות בבית הבושת המקומי, ימשיכו לנצל מינית נערות, ימשיכו לשים סם אונס לנשים ונערות במשקה וישתקו כל יכולת שלהן להתנגד או לזכור שזה מה שעשו להן, אבות ימשיכו לנצל את כוחם ואת האהבה של הילדה שלהם אליהם לטובת סיפוקם המיני, ימשיכו לצאת לדייטים ולאנוס, ימשיכו לארוב לנשים ברחוב,יכו אותן ויעשו בגופן כבשלהם.
ויש לי שתי ילדות קטנות שגדלות בבית עם מודעות לטוב ולרע, עם אמא שיודעת ומודעת כמה קשה להיות פה אישה, כמה מפחיד ללכת בלילה לבד, כמה קשה לדעת במי לתת אמון.
ואני אמורה לחנך אותן ולתת להן כלים נכונים לדעת עם מי ללכת, להסביר להן כשיצאו למועדונים שלעולם לא ישאירו את הכוֹס שלהן ללא השגחה במועדון, לא לתת לגבר להזמין אותן למשקה, ללכת עם תרסיס פלפל בתיק, לבטוח בי מספיק כדי לספר לי הכל ובעיקר ללמד אותן שהן אף פעם לא צריכות להתבייש, בכלום.
ואני נשרפת כי אני לא יכולה לשמור עליהן כל הזמן, כי אני לא רוצה לזרוע בהן פחדים, כי אני רוצה שילכו בעולם עם ראש מורם ולא יבדקו כל אחד שצועד אחריהן ברחוב, מצד שני הן צריכות לדעת שלא תמיד ילך אחריהן אדם תמים.
לדעת שהגבר שנצמד באוטובוס ו"במקרה" נוגע בישבן הוא לא תמים, וזה לא באמת במקרה.
כי יכול להיות שיבוא החרא שכן יצליח לפרוץ את ההגנות שאלמד אותן.
גם אם הבנות שלי יקבלו את הכלים הנכונים להתנהל בעולם, יש אינספור בנות ונשים שלא מקבלות את זה.
שגופן יפרץ ויחדר ויבוזה.
ואני לא יכולה להגן על כולן.
וזה כואב לי נורא.
מדהים אותי כל פעם מחדש כמה התופעה לא מדוברת, כמה אישה נושאת באשמה ובבושה.
ולכי תסבירי לאישה שניפצו את נשמתה שזו לא אשמתה, שהיא בסדר, היא נהדרת. זה הוא הדפוק.
מצד שני, איך אפשר להסביר לה את זה כשכל יומיים עברייני מין משתחררים ללא משפט כי אין מספיק הוכחות, כי אין 'עניין לציבור', כי היא פוחדת שיבזו אותה וישפילו אותה על הדוכן בבית המשפט,כי לא מאמינים לה, כי אשתו עורכת דין...
אני קוראת לנשים שעברו תקיפה לא להתבייש, לא להתחבא.
הדרך היחידה לנסות למגר את התופעה היא לדווח. יש עמותות ומרכזים שזה תפקידם.
יש את המוקד של 1202 שעושה עבודת קודש בסיוע ותמיכה.
תתקשרי, תתייעצי.
אל תשתקי.
אל תתביישי.
