שמעו קטע...

פתאום קלטתי שלא כתבתי חודשים!
משהו בקיץ, במלחמה ובחופש הגדול גרמו לי לשכוח לגמרי מהבלוג שלי...
ויש כל כך הרבה לעדכן!
מאיפה להתחיל?
ככה, על תחרות אשת השנה של בוחרת בעצמי כבר שמעתן?
אם לא כנסו- תחרות אשת השנה של בוחרת בעצמי

ועל התשליכי? הטקס השנתי והמקביל של התשליך הדתי רק בנשי, מצחיק ומרגש? גם לא שמעתן?
כנסו... תשליכי

חוץ מזה, אני עסוקה בבנייה של סדנאות מדהימות וחדשות של בוחרת בעצמי, סדנאות ארוכות, עמוקות ונוגעות שמותאמות גם לנערות וגם לנשים (בקבוצות שונות כמובן)
אני ממשיכה בליווים האישיים לנשים שרוצות לבחור בעצמן שיודעות שמגיע להן יותר, שרוצות לחזק את הבטחון העצמי שלהן ושרוצות ללמוד כמה קל להיות שמחה יותר.
(בשביל זה את צריכה להתקשר אליי ;-) ) 054-7675176

ובלי קשר לכל מה שכתבתי למעלה, כל הבוקר ניסיתי להזכר למה התאריך הזה מזכיר לי משהו...
ואז נזכרתי!
היום לפני אי אלו שנים התגייסתי.
מדהים אותי כל פעם מחדש איך אני זוכרת פרטים שלא ישרתו אותי בשום שלב בהמשך החיים... 
אני יכולה לכתוב לכן שעות על כמה הצבא שינה אותי, על החוויות המטריפות והקורעות מצחוק גם בתור חיילת וגם בתור קצינה (כמו על הפעם ההיא שאני והמש"ק שכנענו את נהגת הטויוטה הצבאית לתת לנו לנהוג בשטח ומצאנו את עצמנו בשדות כפר דרוזי נוסעים על טרקטור או על הפעם שעשינו סיור אבטחה סביב הבסיס עם המילואימניקים ואף אחד לא אייש את החמ"ל...)
אבל האמת היא שהתובנה הכי חשובה שלי מהצבא היא שאני צריכה להיות עצמאית.
לא היה לי מפקד אחד שלא רבתי איתו, צרחות של ממש . 
תמיד עיצבן אותי שהם "ביקשו" ממני דברים (אין כזה דבר לבקש בצבא, הכל זה בפקודות) ואז הבנתי שיש לי קושי אמיתי עם סמכות.
זה לא שלא עבדתי מאז במקומות אחרים (למשל ניהלתי גלריה של ציירת מופלאה בשם אפרת אילן אבל היא הייתה בוסית מדהימה אז לא הייתה לי בעיה לקבל ממנה בקשות ;-) )
אחד הדברים שהוצתו בי בצבא זה הצורך להרים נשים.
לגרום להן לדעת כמה הן שוות, כמה הן חכמות וכמה רחוק הן יכולות להגיע.
הייתה  חיילת בטייסת שלי באחד הגפים,
אחת היפות והנחמדות שיש, אמיתי.
לאחרונה גיליתי שהיא עושה את הד"ר שלה!
היא בגילי והיא עושה את הדוקטורט שלה בביולוגיה או משהו כזה...
עפתי עליה!
אני רוצה שכולן ידעו כמה הן שוות, כמו שהיא יודעת.
כמו שאני יודעת.
זה החלום שלי- שכל אישה תדע כמה היא מיוחדת.
את השיר המקסים הזה אני מקדישה לכל אחת מכן.
אישה יפה- השיר הזה בשבילך!

לטיול יצאתי...ושקט נפשי מצאתי!

"מה??? לבד??? בלי בעלך? בלי חברה? רק עם עצמך??
אבל את תמותי משעמום..."
אז זהו, שלא מתתי, אפילו נהנתי ואני פה לספר לכן עד כמה כדי שתוכלו לפרגן לעצמכן גם לילה של שקט.
יש לנו נטייה כנשים וכאמהות לשכוח לשים את עצמנו בראש סדר העדיפויות שלנו.
אנחנו כל כך עסוקות בלהסיע, להחזיר, לבשל, לנשק, לטפל,לנקות, לשים פלסטר, לחבק, להרגיע, לספר סיפור, להכין שיעורי בית, לאכול, לעבוד, שוב להסיע, ולהחזיר, ולקבוע עם חברים, לנסות גם להשקיע בעצמנו ו....אוף.
כמה עבודה יש לנו...ותמיד הכי קל לנו לוותר על עצמנו.
אחת לשנה אני לוקחת לעצמי פסק זמן שלי, פרטי, בלי אף רעש, בלי אף אחד שאני צריכה לרצות ולהעסיק פרט לריצוי עצמי ואת עצמי אני יודעת לרצות הכי בקלות- אוכל טוב, שקט, צימר מפנק, ספר טוב וזהו., הוטענתי כהוגן.
השנה יצאתי לצימר המקסים ביופיו בעמק האלה (אני מאוהבת באיזור הזה)
ובגלל שלא הרבה מכירים את האיזור אני אספר לכם שהוא נמצא 40 דק נסיעה מהמרכז ושבעיניי זה מרחק אידיאלי
ל getaway קל והכרחי להחייאת הנפש ורענון הנש(י)מה.
הגעתי הפעם לצימר הסופר מפנק קסם האלה.
את פניי קיבלה יונית, בעלת הצימר המקסימה.
תשמעו- בול!
גינת תבלינים בחוץ- יש.
כסאות נוח לרבוץ ולקרוא את הספר- יש.
ג'קוזי לשתות בו יין בשקט- יש.
טלוויזיה לשעות רביצה טובות בלי ערוץ הופ ברקע- יש.
מטבח סופר מאובזר (אפילו במכונת קפה שווה עם תערובת קפה שנטחנת במיוחד עבור הצימר)- יש.
שקט ושלווה- יש.
כריות שאפשר לשקוע בהן בלי לזכור שצריך לקום מתישהו- יש.
מיטה ענקית-יש.
ושוב, מכונת הקפה הזו ;-)
(שמתי לעצמי תזכורת חשובה - יש שם אח שנדלק בחורף, אני כבר יודעת שצריך לחזור לשם שוב)
בגלל שאני טיפוס סקרן ביקשתי לראות את כל יחידות האירוח...לדעת, אולי נרצה לבוא פעם זוג?
יש עוד יחידה אחת גדולה וסופר מפנקת לזוג עם ג'קוזי מטריף ודוּש עם שני ראשי מקלחת גדולים (אני צריכה כזה בבית למקלחות המשותפות בחורף כדי שבעלי לא יקטר שאני לוקחת את כל המים ושקר לו...)
 יש עוד צימר גדול מעץ למשפחות, ובקיץ יש לו במרפסת גם בריכה מדליקה לילדים ונוף ירוק פראי שנשקף מפינת הרביצה המזמינה בחוץ.
בכל צימר מחכה צלחת פירות יבשים, צנצנת עוגיות ביתיות וקערת פירות.
כמה שאני א-ו-ה-ב-ת שימת לב לפרטים שגורמים לך להרגיש הכי נוח בעולם!
כהרגלי בקודש ניהלתי שיחה ארוכה עם בעלי הצימר (לא תמיד זה יתרון לאהוב אנשים..לפעמים אני פשוט חופרת להם ;-) ) והתברר לי שליונית יש תואר שני באומנות שהיא עשתה ב...יפן!!! ובן זוגה המדליק בכלל היה איש הייטק.
אני מ-ת-ה על אנשים מעניינים!
הם חזרו אחרי 5 שנים ביפן וחיפשו מקום בין ירושלים (שם היא עבדה) לבין רחובות (שם הוא עבד)
והתאהבו בגבעת ישיעהו.
אני יכולה להבין אותם תכלס, גם אני התאהבתי באיזור.
אתן בטח מבינות שמישהי עם תואר שני באומנות דואגות לאסטתיקה של הצימר...פשוט קסם!
התחלתי את המסע בארוחת צהריים בבר בהר, המסעדה עם הנוף הכי יפה בארץ.
אין לי בעיה לאכול לבד, להפך - אני אוכלת לאט יותר, רגוע יותר והרבהההה יותר נהנת מהאוכל.
הגעתי לצימר בדיוק לשנ"צ...ואיזה שנ"צ טוב וממלא זה היה!
המיטה בצימר לא נתנה לי לקום...היא הייתה כל כך מנחמת ונעימה.
אפילו החיפוש הרגלי אחר הצרכנייה של הישוב נעם לי...בשעת בין ערביים, מזג אויר מדויק ושקט.
אוי כמה שקט מופלא!
בלילה פינקתי את עצמי באמבטיה ארוכה ארוכה...כזו שכמעט נרדמים בה.
נראה לי שבפעם הבאה אני אסע ליומיים  ויש סיכוי מאוד סביר שאני אחזור לאותו הצימר בדיוק,
בגלל השקט, בגלל הפינוק ובגלל המיטה ;-)
אאה כן, אני אוהבת לפרגן, אתן כבר יודעות אז שאלתי את יונית אם היא תהיה מוכנה לעשות הנחה לחברות שלי שיקראו את הפוסט ויחליטו שגם הן רוצות להשקיע בעצמן כי מגיע להן קצת שקט...
אז יונית מעניקה 10% הנחה באמצע שבוע לכל מי שתגיד שהיא חברה של אורטל.
תודו שאתן שמחות שאתן חברות שלי ;-)
התמונות אגב הן תמונות שצילמתי לבד כדי להוכיח לכן כמה מקסים שם...
מי שרוצה בכל זאת תמונות מסודרות מוזמנת להכנס לכאן:
האתר של קסם האלה
וזה המספר של יונית: 0505744333
יאללה, תהיי אמיצה ותשקיעי גם בעצמך.

מי רוצה שמלה לחג? (או למסיבה בגן, או לאירוע, או סתם ללמוד להכין שמלה מסתובבת?)

כשהייתי קטנה הייתה לי חברה שקראו לה אוסנת שיחד מאוד אהבנו לשחק בברביות. זו לא בושה, זה רוב מה שבנות גילנו עשו כשברבי הייתה ה-להיט בשנות ה90, אני לפחות איזנתי את זה עם טיפוס על עצים ונפילות מחומות :-)
היו לי עשרות ברביות ומיליון בגדים יפים אבל לאסנת היו בגדים יותר יפים, לא בגלל שהם נצצו יותר אלא בגלל שהיא תפרה אותם לבד.
כן,כן תפרה אותם לבד.
ילדה בכיתה ד' תפרה לברבי שלה בגדים. מיותר לציין שקנאתי בה בטירוף, אפילו כפתור לא ידעתי לתפור והיא החצופה המוכשרת הזו הכינה שמלות מלמלה לברביות שלה.
מאז ועד היום כישורי התפירה שלי הסתכמו בתפירת חורים במכנסיים של הגורות שלי ובמקרים קשים במיוחד גם ליפפתי אינספור פעמים חוט בכפתור למעיל.
וזהו בערך. כדי לתפור טוב צריך לגזור טוב ואני וגזירה לא מי יודע מה מסתדרים עוד מגיל 5.
יש לזה קשר לזה שאני שמאלית אבל לימדו אוי לגזור ביד ימין. (גם אם אין לזה קשר אני משתמשת בתירוץ הזה והוא עובד לי נהדר.)
כל זה נכון עד לאותו יום שישי בו ויתרתי על שנת הצהריים הקדושה ולקחתי את צילי וגילי כדי ללכת לסדנה של ויקי ספיר להכין להן שמלה מסתובבת לחג.
עכשיו תראו, שמלה מסתובבת היא חלום לא רק של ילדות. אני מודה שלפעמים כשאני קונה שמלה אני מסתובבת בתא הלבשה כדי לראות עד כמה היא מסתובבת...
דפקנו בהתרגשות בדלת של הבית החדש של ויקי, שלא נראה שהוא חדש אלמלא היא הייתה מסגירה שהיא הוציאה את הקרטונים למרפסת (אצלי עוד אין כלום על הקירות למשל ואצלה כבר הכל תלוי)
קיבל אותנו החיוך של ויקי, חיוך כזה גדול של אנשים תמיד עושה לי טוב על הלב.
אני מחכה לפגוש את ויקי כבר שנתיים (היא חברת פייסבוק ותיקה) ההתרגשות בשיאה, הילדות מבוישות אבל זה לרגע לא מפריע להן לבקש עוגיה מהשולחן. ועוד עוגיה וגם קצת מיץ. לבריאות.
ויקי עשתה לנו מבוא לעניין, הסבירה מה חשוב לדעת כשקונים את הבד, איזה בד, כמה בד ולמה בד.
אח"כ מדדנו את הילדות, מדדנו את הבד, גזרנו, קשרו והופ- שמלה מטריפה לחג.
זה נשמע לכן פשוט מדיי?
כי זה פשוט מדיי!
אין לכן מושג כמה קל היה להכין שמלה מסתובבת!
ויקי עזרה למתקשות (מתקשות עלק, זו רק אני...) בסבלנות ואדיבות (ובחיוך גדול כמובן) 
להשלמת החוויה היא קישטה כל ילדה שרצתה באיפור מנצנץ להפליא ושיחררה אותן להסתובב כאוות נפשיהן.
יצאנו עם שמלה מטריפה לכל ילדה, טכניקה קלה ופשוטה ליישום ויכולת להגיד בקול גדול:
"אני הכנתי לבנות שלי שמלה מסתובבת!"
השלב הבא יהיה להכין לעצמי אחת כזו....
הילדות היו מאושרות עד הגג וגם אמא שלהן.
ממליצה בחום לוהט של ל"ג בעומר להגיע לויקי לסדנה כזו.
אגב, ציפור קטנה לחשה לי שהיא גם מעבירה סדנאות תפירה אז מי שרוצה ללמוד לתפור קצת יותר מקצועי, מוזמנת.
הדף של ויקי בפייסבוק
האתר של ויקי
*ויקי היא המומלצת הראשונה מתוך רשימת המומלצים שנבנית בימים אלו.
אם יש לכן הצעות למומלצים אשמח להכיר :-)

למי קראת שמנה?

השבוע העלתי סטטוס בפייסבוק האישי שלי בו סיפרתי כמה שטויות טחנתי באחה"צ אחד (יומהולדת 6 של האחיינית המהממת שלי) טחינה חריגה בקנה המידה הנוכחי שלי.
חלק מהנשים שדואגות לשלומי שלחו לי הודעה פרטית בה הן סיפרו לי כמה נקניקיות זה זבל.
אני מעריכה (על אמת) את הדאגה שלהן.
אני יודעת שזה מורכב מגועל נפש ועוד קצת בעעעע ובגלל זה למשל לעולם לא תמצאו אצלי במקפיא נקניקיות.
לעולם. 
גם מלוואח קפוא נדיר למצוא.
תמיד יהיו ירקות קפואים, בשר וודקה ;-)
זה לא שאני גורו של בריאות, ממש לא- אפילו רחוקה מזה.
גדלתי בבית שבישול בריא היה מילה גסה.
האמת שבישול בכלל היה מילה גסה- הכל הוכן מכל מיני תרכובות אינסטנט זוועתיות.
השוס היה מרק עגבניות משקית עם תוספת אורז ולחם טרי עם טון חמאה. זה טעם ילדותי...
פלא שלא מתתי מהרעלת מונוסודיום גלוטומט :-)
בעלי הגיע ממשפחה קצת יותר בריאה (טוב, הרבה יותר בריאה) שענייני תזונה היו חלק מהחיים שלהם. מאז שאנחנו יחד אנחנו מנסים למצוא את שביל הזהב בענייני מזון בריא.
בשנים האחרונות זה בא אצלי בקריזות. יש תקופות שאני מבשלת רק בריא סטייל "לא מעניין אותי בנות, אתן תאכלו את האורז המלא ותתרגלו לטעם" ויש תקופות שאני משחררת קצת את הרסן.
נחזור לסטטוס ברשותכן.
אחת התגובות שקיבלתי הייתה מאישה שאני לא מכירה אישית, חברת פייסבוק (יש לי הרבה כאלו) כזו שלא ראתה אותי פעם אחת, לא שמעה את קולי, לא יודעת מה חשוב לי באמת, מי אני, מה עשיתי ומה עוד אעשה (טוב, גם אני עוד לא יודעת את כל מה שאעשה)
נורא הפריע לה שפעם הייתי שמנה והיום (כשאני כבר לא שמנה) אני לא שומרת על כ-ל מה שאני מכניסה לפה כי אני יכולה לחזור להיות שמנה ברגע.
לקח לי 10 פעמים בערך עד שהבנתי מה אני קוראת. לא האמנתי שיש אנשים עם חוצפה כזו.
עזבו שלדעתי אף פעם לא הייתי שמנה.
היו תקופות (סביב ההריונות והלידות) שהייתי  20 ק"ג יותר (אפילו 25 נכון למשקל של היום)
לפני כל הריון הפסקתי לעשן מה שגרם לעליה מהירה מאוד במשקל. תוסיפו לזה שלא עניין אותי לרסן את עצמי, הגרגרנות שלי והצורך התמידי במתוק וכך נעלמו להן עשרות חבילות טים טאם לתהומות קיבתי...
העניין הוא שגם אז, ממש לא הרגשתי שמנה. אני לא אשקר- לא עפתי על עצמי כמו שאני עפה היום אבל כן, לגמרי אהבתי את עצמי. הסתכלתי במראה וראיתי גוף שהצליח להכנס להריון ולגדל שתי עובריות לתפארת, הצליח ללדת אותן בשלום ובסוף אפילו לא להשבר (זה היה קרוב אחרי הלידה של הגדולה, בעיקר הגב התחתון כמעט ונשבר)
אני עושה היום כושר לא כי אני רוצה לרדת במשקל ולהיות רזה.
אני עושה כושר כי אני ישנה טוב יותר בלילה, מתפקדת טוב יותר ביום ויש גם יתרון שאני חזקה יותר פיזית.
מבחינתי, אני נראית היום הכי טוב שנראתי בחיי (יעידו כך גם כל מי שמכיר אותי הרבה שנים).
גם ביחס לתקופות בהן הייתי 10 ק"ג פחות ממה שאני היום.
נמאס לי מהתרבות העקומה הזו שמקדשת את הרזון.
אני לא רזה. לא אהיה רזה. לא רוצה להיות רזה.
אני עגולה, מקומרת, רכה ונעימה וטוב לי עם זה ברמות שיכאבו לכן בלב.
מישהי ראתה אייטם שלי בטלוויזיה והדבר היחיד שהיא יכלה לרשום לי "מזל שאני יודעת שאת לא נראית ככה באמת ושטלוויזיה משמינה" מיד הבנתי שזה שלה.
חודש אח"כ היא העלתה סרטון שלה וכל מה שהיא יכולה לכתוב בכל פורום בו היא פרסמה את הסרטון זה כמה היא נראית שמנה.
יודעות למה כעסתי? היא אישה שנראית מצוין, בגילאי ה30 המאוחרות, אחרי 3 לידות. היא נראית פשוט מעולה אבל כל מה שהיא רואה זה כמה היא שמנה... (נשבעת לכן, שמנה היא לא!) 
זה הכל בגלל הקידוש החברתי של הרזון הלא הגיוני הזה. 
לא הגיוני שאישה אחרי לידה (או לפני זה לא באמת משנה) תרגיש צורך להתנצל ולהסתיר את הגוף שלה כי היא לא עומדת בסטנדרטים החברתיים הדוחים שמעודדים רזון (ואנורקסיה)
היום אני יודעת שכשמישהי מעירה לך בבוטות כזו זה שלה ויושב לה על עצב חשוף.
אז קחו לכן שיעור- רגע לפני שאתן מעירות בפעם הבאה למישהי תשאלו את עצמכן בכנות איפה זה יושב לכן.
זו לא חייבת להיות הערה על משקל. יכולה להיות על לבוש, על התנהגות, על דיבור...על הכל.
יש סיכוי סביר שאם זה משהו שנורא מפריע לכן זה בגלל שזה שלכן ולא שלה...
אם תשפטו אחרות פחות, עם הזמן תשפטו גם את עצמכן פחות.
באחריות.
שלכן,
אורטל.

הצטרפי לבוחרת בעצמי בפייסבוק

בזבוז זמן....

הבוקר ביזבזתי לעצמי את הזמן, פשוט ככה.

לא בכוונה, הרי הזמן שלי יקר ואחד הדברים השנואים עליי הוא לבזבז אותו לשווא.

בדיעבד גיליתי שאלו היו 3 שעות מיותרות שלא יוחזרו לי לעולם.

בקלות רבה כל היום שלי יכל להמשיך במוטיב "איזה בוקר מעצבן בטח כל היום יהיה ככה" אבל די מהר קיבלתי שתי בשורות טובות על פרויקטים של 'בוחרת בעצמי' שחיש מהר השתנה מצב הרוח!

האמת היא שגם אם לא הייתי מקבלת את הבשורות הטובות, לא הייתי מרשה לעצמי להתבאס יום שלם בגלל בוקר אחד לא מוצלח.

כמו שאמרתי, הזמן שלי יקר מדיי ולבזבז אותו בפרצוף מעוך היה סוג של בזבוז זמן נוסף...בזמן שיש אני מעדיפה להיות שמחה :-)

וכמה שאני שמחה השבוע!

מתקיימות שתי הרצאות של בוחרת בעצמי השבוע!

האחת ביום חמישי בצור יצחק קישור לאירוע בפייסבוק, יש עוד קצת מקומות. תלחצי ממש פה 

ואירוע נשים מטורף, מהמם ומושקע במוצאי שבת הקרובה, ב19:30 במרכז פשוש בקיבוץ גבעת השלושה (בין פתח תקווה לראש העין)

מה יהיה שם?

נתחיל ב19:30 עם כיבוד קל, בגדים הורסים של טנטי בקי בהנחות מיוחדות, שיוף ולק לכל משתתפת, פינת יעוץ והכוונה אישית, טיפולי מגע וב21 ההרצאה שכל אישה חייבת לעצמה "בוחרת בעצמי".

אם את רוצה כבר ישר לקנות כרטיס (כי בערב האירוע זה יעלה יותר) תלחצי פה 

אז אם את חושבת שאת ראויה לערב משלך בו גם תתפנקי אבל חשוב יותר- תקבלי כלים פרקטיים וישימים לפיתוח בטחון עצמי וחשיבה חיובית- בואי להקשיב לטיפים השווים שיש לי לתת לך!

מי אוהבת אונליין שתגיד אני!

מלא מלא זמן לא כתבתי...

בין בחינות הסמסטר המטורפות, ניהול שני עסקיים עצמאיים ובניית "מסלול" הרצאות לחודש מרץ (הפכתי אותו לחודש האישה הבינלאומי) לא נשאר לי זמן לכתוב...

התגעגעתי.

אז מה היה החודש?

בחינות- קשות, מאתגרות, מעמתות אותי עם קשיי העולם אבל כ-ו-ל-ן מאחוריי ואפילו בציונים שאני יכולה להתגאות בהם (במיוחד בהתחשב בטירוף שעבר עליי בסמסטר והעובדה שלא כל כך נכנסתי לשיעורים)

כמה מחלות חורף קטנות, הרצאות מטריפות של 'בוחרת בעצמי' והפקת ליין מטורף של הרצאות ואירועים משובחים לנשים (מי שפיספסה ורוצה לבוא יש עוד אחת ב 20/3 בצור יצחק וערב נשים מטורף שאני מפיקה עם שותפה ב'פשוש' בגבעת השלושה ב22/3)

החלק הכי מאתגר עבורי החודש היה רגשי האשמה האימהיים (ארורים כאלו) בין ים המשימות הרגשתי שהגורות שלי משלמות את המחיר בפחות זמן איכות איתי...

כל מי מהקוראות פה שהיא אמא שתרים יד.

בדיוק, הרוב.

כאימהות אנחנו יודעות שמשימת הג'ינגול בין כל ה'חובות' שלנו היא לא נורמלית.

ארגוני בוקר, הכנת אוכל, כביסות, ניקיון, הסעות לחוגים, עזרה בשיעורי בית וקביעת תור לרופא...

אני בעד כל מה שהופך את החיים שלי לקלים יותר ואת המשימות שלי לנגישות יותר ופה אני חייבת לפרגן (ראיתם פעם פולניה מפרגנת, תודו שזה מחזה נדיר).

אני בקופ"ח כללית מהיום שבו נולדתי.

בשנים האחרונות אני כמעט ולא מתקשרת למוקד אלא עושה ה-כ-ל באינטרנט- הזמנת תרופות קבועות, זימון רופא, קריאת מידע (אני מאבחנת את עצמי נהדר ;-) )

לפני חודש בערך הקטנה שלי חטפה בומבה חזקה בראש (מתוך שינה) והתחיל לרדת לה דם מהאף.

אני, המאבחנת המדופלמת שאני, לא הייתי רגועה כי דם מהאף אחרי מכה בראש זה לא סימן טוב (לא לקחתי בחשבון שיכול להיות שהמכה פשוט הייתה באף...היה חשוך, לא ראינו מה קרה בדיוק)

מפה לשם, אחרי המתנה קצרה במוקד הטלפוני של *2700 ענתה לי אחות מקסימה והפנתה אותי דחוף למיון.

באותו הרגע היא גם שלחה הפניה כדי שהביקור לא יעלה לי כסף (אגרת מיון היא פסיכית, רק שתדעו)

יש משהו נורא מרגיע בשירות הזה שאת יודעת שתמיד יש לך עם מי להתייעץ (מישהי שבאמת למדה את זה ולא מאבחנת אינטרנטית כמוך בלבד) ויודעת לזרז, להלחיץ או להרגיע כשצריך. אגב, יש שם גם רופא!

נכון, זה נראה קצת כמו פרסומת לכללית, נשבעת לכן שהם לא משלמים לי (בינתיים אני זו שמשלמת להם) אבל אני כל כך מבסוטה מההתנהלות שהייתי חייבת לספר לכן.

אם מישהו מהחבר'ה של כללית קורא את זה- בחייאת, תכניסו זימון לכ-ל הרופאים דרך האתר, אני אף פעם לא שומעת ברור את המוקדנים במוקד להזמנת תורים...

בקיצור מסקנות החודש החולף-

1. אם אתן לומדות- תשתדלו להכנס לשיעורים. זה יעזור לכן בסוף הסמסטר.

2. אם אתן חולמות- תקחו בחשבון שזו עבודה קשה להגשים (אבל נהדרת וכל כך משתלמת) 

3. מי עוד לא באה להרצאה שלי ורוצה? 

4. העתיד כבר כאן. טוב נו, הוא פה מהמאה הקודמת אבל אני מאוהבת בשירותי אונליין למיניהם. גם של הכללית (גם קצת התמכרתי לקניות באינטרנט אבל אל תגלו לאף אחד...)

בברכת יום האישה שמח ושאיפה לשיוויון הזדמנויות מלא אני משחררת אתכן לשבת שמשית ומלאה בקסם.

שלכן,

אורטל.

אחת מתוך שלוש....

אתמול ראיתי את הסרט הכואב של לינור אברג'יל.
אחרי חצי תואר במגדר כבר חשבתי שיהיה קשה לטלטל אותי.
סמסטר שלם בקורס אלימות מינית נגד נשים אמור היה לחשל אותי לשמע כל זוועות העולם נגד נשים.
בסמסטר ההוא חוויתי ממש פוסט טראומה רק מעצם החשיפה לדברים שנשים עוברות בעולם (בואו נגיד שלא באתי תמימה לקורס ההוא מלכתחילה ועדיין הזדעזעתי)
לא, מעולם לא נאנסתי.
בנס אני מודה, כי בתור נערה לא ממש הבנתי עם מי ולאן אני תמיד הולכת, בקלות רבה מאוד יכולתי למצוא את עצמי חלק מהסטטיסטיקה הנוראית הזו שאחת מתוך שלוש נשים עוברת תקיפה מינית.
הדבר הכי חמור שקרה לי הייתה הטרדה מינית מאוד בוטה.
הייתי בת 20, קצינה בחיל האויר, שלישת טייסת. לא אחת הייתי אוזן קשבת וכתף תומכת לחיילות בטייסת שהוטרדו מינית. עם חלקן אפילו הלכתי להתלונן אצל המפקד ויוהל"ן (יועצת הרמטכ"ל לענייני נשים)
היה פורום של כל מפקדי הגפים בטייסת, מפקד הטייסת ואני, נציגת גף הנהלה (מישהי גם הייתה צריכה להקליד את הפרוטוקול כמובן)
היה רב סרן אחד, שהיינו ביחסי ידידות. אני טיפוס חברותי, תמיד הייתי.
הוא היה בן 40 בערך.
במהלך הדיון אותו רב סרן, נקרא לו אלכס (לא שם בדוי) שלח לי פתק שאת תוכנו לעולם לא אשכח:
"את נראית ממש טוב היום, 
זה נותן לי רעיון-
נכנס ויוצא..."
נשארתי בהלם. יצאתי מהדיון. ביקשתי ממישהו אחר שיחליף אותי בסיכום הדיון.
ניגשתי אח"כ לסגן מפקד הטייסת, נקרא לו א' וסיפרתי לו, אפילו הראתי לו את הפתק. הוא היה אחד האנשים הטובים בטייסת...עד אותו רגע, הוא צחק. "יכול להיות שאת פשוט לא מבינה מה הוא כתב?".
נאלמתי. 
סיפרתי לחברה, נגדת אמיצה שהגישה תלונה על הטרדה מינית נגד המפקד שלה בבסיס הקודם.
היא, שעברה את הטראומה של משפט צבאי אמרה לי שלא כדאי לי להגיש נגדו תלונה "אשתו היא עורכת דין, יצלבו אותך. חבל על האנרגיה, הוא לא עשה לך כלום"
יום לפני השחרור שלי הייתה לי שיחת סיכום עם המב"ס. נקרא לו ר'.
סיפרתי לו על הפתק ההוא שקיבלתי כמה חודשים לפני.
הוא היה מזועזע. שאל למה לא סיפרתי לאף אחד. 
סיפרתי לו על מה שהיה עם ס.מפקד הטייסת ועם החברה.
הוא מנגד סיפר לי שאותו רס"ן תקף שתי חיילות שלו, נישק אותן בכוח והן בחרו לא להגיש תלונה.
אם היו יודעים שיש קצינה שמתלוננת אולי הכל היה שונה...מסתבר שבחיל האויר סגן שווה יותר מרב"ט.
אמרתי לו "הנה, יש לך הזדמנות שהכל יהיה שונה, אני מוכנה לבוא כאזרחית להתלונן"
"עזבי אורטל, הוא כבר תכף משתחרר מהצבא".
הייתי ילדה בת 20. וויתרתי. חשבתי לעצמי "הוא לא באמת תקף אותך...הוא לא נגע בך...למה להעיר את המתים?"
מאז, עשור אחרי אני עדיין כועסת על עצמי שלא עשיתי כלום. וזו "רק" הטרדה מינית.
אתן בכלל קולטות איזו מגיפה זו???
תחשבי על שלוש נשים. אחת מתוכן עברה תקיפה מינית. אחת מתוך 4 נאנסה.
כל אישה רביעית חוותה אונס. מישהו היה מספיק תת אדם להיכנס אליה, להשפיל אותה עד עפר, לבזות אותה ואת גופה וללכת, כאילו גופה היה רכושו הפרטי.
תהיתי מה היה בסרט אתמול שזיעזע אותי.
אחרי שנחשפתי לסיפורים קשים של אונס סדיסטי באופנים הכי קורעי נשמה שיש, של גילוי עריות מזעזע, שלמדתי והבנתי מה עובר על כל אחת מהקורבנות האלו במהלך הלימודים, אחרי שליוויתי אינספור נשים שחשפו את סיפורן האישי, הכואב והמדמם על אונס שהן עברו, עדיין אתמול ישבתי ובכיתי.
בכיתי כי הבנתי שאין לי באמת מושג מה לעשות עם העולם הדפוק הזה.
ימשיכו לאנוס נשים, ימשיכו למכור באסיה ילדות בנות שלוש לעבדות מודרנית עד שיגדלו מספיק ויוכלו לשמש כזונות בבית הבושת המקומי, ימשיכו לנצל מינית נערות, ימשיכו לשים סם אונס לנשים ונערות במשקה וישתקו כל יכולת שלהן להתנגד או לזכור שזה מה שעשו להן, אבות ימשיכו לנצל את כוחם ואת האהבה של הילדה שלהם אליהם לטובת סיפוקם המיני, ימשיכו לצאת לדייטים ולאנוס, ימשיכו לארוב לנשים ברחוב,יכו אותן ויעשו בגופן כבשלהם.
ויש לי שתי ילדות קטנות שגדלות בבית עם מודעות לטוב ולרע, עם אמא שיודעת ומודעת כמה קשה להיות פה אישה, כמה מפחיד ללכת בלילה לבד, כמה קשה לדעת במי לתת אמון.
ואני אמורה לחנך אותן ולתת להן כלים נכונים לדעת עם מי ללכת, להסביר להן כשיצאו למועדונים שלעולם לא ישאירו את הכוֹס שלהן ללא השגחה במועדון, לא לתת לגבר להזמין אותן למשקה, ללכת עם תרסיס פלפל בתיק, לבטוח בי מספיק כדי לספר לי הכל ובעיקר ללמד אותן שהן אף פעם לא צריכות להתבייש, בכלום.
ואני נשרפת כי אני לא יכולה לשמור עליהן כל הזמן, כי אני לא רוצה לזרוע בהן פחדים, כי אני רוצה שילכו בעולם עם ראש מורם ולא יבדקו כל אחד שצועד אחריהן ברחוב, מצד שני הן צריכות לדעת שלא תמיד ילך אחריהן אדם תמים. 
לדעת שהגבר שנצמד באוטובוס ו"במקרה" נוגע בישבן הוא לא תמים, וזה לא באמת במקרה.
כי יכול להיות שיבוא החרא שכן יצליח לפרוץ את ההגנות שאלמד אותן.
גם אם הבנות שלי יקבלו את הכלים הנכונים להתנהל בעולם, יש אינספור בנות ונשים שלא מקבלות את זה.
שגופן יפרץ ויחדר ויבוזה.
ואני לא יכולה להגן על כולן.
וזה כואב לי נורא.
מדהים אותי כל פעם מחדש כמה התופעה לא מדוברת, כמה אישה נושאת באשמה ובבושה.
ולכי תסבירי לאישה שניפצו את נשמתה שזו לא אשמתה, שהיא בסדר, היא נהדרת. זה הוא הדפוק.
מצד שני, איך אפשר להסביר לה את זה כשכל יומיים עברייני מין משתחררים ללא משפט כי אין מספיק הוכחות, כי אין 'עניין לציבור', כי היא פוחדת שיבזו אותה וישפילו אותה על הדוכן בבית המשפט,כי לא מאמינים לה, כי אשתו עורכת דין...
אני קוראת לנשים שעברו תקיפה לא להתבייש, לא להתחבא.
הדרך היחידה לנסות למגר את התופעה היא לדווח. יש עמותות ומרכזים שזה תפקידם.
יש את המוקד של 1202 שעושה עבודת קודש בסיוע ותמיכה.
תתקשרי, תתייעצי. 
אל תשתקי. 
אל תתביישי.