השבוע העלתי סטטוס בפייסבוק האישי שלי בו סיפרתי כמה שטויות טחנתי באחה"צ אחד (יומהולדת 6 של האחיינית המהממת שלי) טחינה חריגה בקנה המידה הנוכחי שלי.
חלק מהנשים שדואגות לשלומי שלחו לי הודעה פרטית בה הן סיפרו לי כמה נקניקיות זה זבל.
אני מעריכה (על אמת) את הדאגה שלהן.
אני יודעת שזה מורכב מגועל נפש ועוד קצת בעעעע ובגלל זה למשל לעולם לא תמצאו אצלי במקפיא נקניקיות.
לעולם.
גם מלוואח קפוא נדיר למצוא.
תמיד יהיו ירקות קפואים, בשר וודקה ;-)
זה לא שאני גורו של בריאות, ממש לא- אפילו רחוקה מזה.
גדלתי בבית שבישול בריא היה מילה גסה.
האמת שבישול בכלל היה מילה גסה- הכל הוכן מכל מיני תרכובות אינסטנט זוועתיות.
השוס היה מרק עגבניות משקית עם תוספת אורז ולחם טרי עם טון חמאה. זה טעם ילדותי...
פלא שלא מתתי מהרעלת מונוסודיום גלוטומט :-)
בעלי הגיע ממשפחה קצת יותר בריאה (טוב, הרבה יותר בריאה) שענייני תזונה היו חלק מהחיים שלהם. מאז שאנחנו יחד אנחנו מנסים למצוא את שביל הזהב בענייני מזון בריא.
בשנים האחרונות זה בא אצלי בקריזות. יש תקופות שאני מבשלת רק בריא סטייל "לא מעניין אותי בנות, אתן תאכלו את האורז המלא ותתרגלו לטעם" ויש תקופות שאני משחררת קצת את הרסן.
נחזור לסטטוס ברשותכן.
אחת התגובות שקיבלתי הייתה מאישה שאני לא מכירה אישית, חברת פייסבוק (יש לי הרבה כאלו) כזו שלא ראתה אותי פעם אחת, לא שמעה את קולי, לא יודעת מה חשוב לי באמת, מי אני, מה עשיתי ומה עוד אעשה (טוב, גם אני עוד לא יודעת את כל מה שאעשה)
נורא הפריע לה שפעם הייתי שמנה והיום (כשאני כבר לא שמנה) אני לא שומרת על כ-ל מה שאני מכניסה לפה כי אני יכולה לחזור להיות שמנה ברגע.
לקח לי 10 פעמים בערך עד שהבנתי מה אני קוראת. לא האמנתי שיש אנשים עם חוצפה כזו.
עזבו שלדעתי אף פעם לא הייתי שמנה.
היו תקופות (סביב ההריונות והלידות) שהייתי 20 ק"ג יותר (אפילו 25 נכון למשקל של היום)
לפני כל הריון הפסקתי לעשן מה שגרם לעליה מהירה מאוד במשקל. תוסיפו לזה שלא עניין אותי לרסן את עצמי, הגרגרנות שלי והצורך התמידי במתוק וכך נעלמו להן עשרות חבילות טים טאם לתהומות קיבתי...
העניין הוא שגם אז, ממש לא הרגשתי שמנה. אני לא אשקר- לא עפתי על עצמי כמו שאני עפה היום אבל כן, לגמרי אהבתי את עצמי. הסתכלתי במראה וראיתי גוף שהצליח להכנס להריון ולגדל שתי עובריות לתפארת, הצליח ללדת אותן בשלום ובסוף אפילו לא להשבר (זה היה קרוב אחרי הלידה של הגדולה, בעיקר הגב התחתון כמעט ונשבר)
אני עושה היום כושר לא כי אני רוצה לרדת במשקל ולהיות רזה.
אני עושה כושר כי אני ישנה טוב יותר בלילה, מתפקדת טוב יותר ביום ויש גם יתרון שאני חזקה יותר פיזית.
מבחינתי, אני נראית היום הכי טוב שנראתי בחיי (יעידו כך גם כל מי שמכיר אותי הרבה שנים).
גם ביחס לתקופות בהן הייתי 10 ק"ג פחות ממה שאני היום.
נמאס לי מהתרבות העקומה הזו שמקדשת את הרזון.
אני לא רזה. לא אהיה רזה. לא רוצה להיות רזה.
אני עגולה, מקומרת, רכה ונעימה וטוב לי עם זה ברמות שיכאבו לכן בלב.
מישהי ראתה אייטם שלי בטלוויזיה והדבר היחיד שהיא יכלה לרשום לי "מזל שאני יודעת שאת לא נראית ככה באמת ושטלוויזיה משמינה" מיד הבנתי שזה שלה.
חודש אח"כ היא העלתה סרטון שלה וכל מה שהיא יכולה לכתוב בכל פורום בו היא פרסמה את הסרטון זה כמה היא נראית שמנה.
יודעות למה כעסתי? היא אישה שנראית מצוין, בגילאי ה30 המאוחרות, אחרי 3 לידות. היא נראית פשוט מעולה אבל כל מה שהיא רואה זה כמה היא שמנה... (נשבעת לכן, שמנה היא לא!)
זה הכל בגלל הקידוש החברתי של הרזון הלא הגיוני הזה.
לא הגיוני שאישה אחרי לידה (או לפני זה לא באמת משנה) תרגיש צורך להתנצל ולהסתיר את הגוף שלה כי היא לא עומדת בסטנדרטים החברתיים הדוחים שמעודדים רזון (ואנורקסיה)
היום אני יודעת שכשמישהי מעירה לך בבוטות כזו זה שלה ויושב לה על עצב חשוף.
אז קחו לכן שיעור- רגע לפני שאתן מעירות בפעם הבאה למישהי תשאלו את עצמכן בכנות איפה זה יושב לכן.
זו לא חייבת להיות הערה על משקל. יכולה להיות על לבוש, על התנהגות, על דיבור...על הכל.
יש סיכוי סביר שאם זה משהו שנורא מפריע לכן זה בגלל שזה שלכן ולא שלה...
אם תשפטו אחרות פחות, עם הזמן תשפטו גם את עצמכן פחות.
באחריות.
שלכן,
אורטל.
הצטרפי לבוחרת בעצמי בפייסבוק
חלק מהנשים שדואגות לשלומי שלחו לי הודעה פרטית בה הן סיפרו לי כמה נקניקיות זה זבל.
אני מעריכה (על אמת) את הדאגה שלהן.
אני יודעת שזה מורכב מגועל נפש ועוד קצת בעעעע ובגלל זה למשל לעולם לא תמצאו אצלי במקפיא נקניקיות.
לעולם.
גם מלוואח קפוא נדיר למצוא.
תמיד יהיו ירקות קפואים, בשר וודקה ;-)
זה לא שאני גורו של בריאות, ממש לא- אפילו רחוקה מזה.
גדלתי בבית שבישול בריא היה מילה גסה.
האמת שבישול בכלל היה מילה גסה- הכל הוכן מכל מיני תרכובות אינסטנט זוועתיות.
השוס היה מרק עגבניות משקית עם תוספת אורז ולחם טרי עם טון חמאה. זה טעם ילדותי...
פלא שלא מתתי מהרעלת מונוסודיום גלוטומט :-)
בעלי הגיע ממשפחה קצת יותר בריאה (טוב, הרבה יותר בריאה) שענייני תזונה היו חלק מהחיים שלהם. מאז שאנחנו יחד אנחנו מנסים למצוא את שביל הזהב בענייני מזון בריא.
בשנים האחרונות זה בא אצלי בקריזות. יש תקופות שאני מבשלת רק בריא סטייל "לא מעניין אותי בנות, אתן תאכלו את האורז המלא ותתרגלו לטעם" ויש תקופות שאני משחררת קצת את הרסן.
נחזור לסטטוס ברשותכן.
אחת התגובות שקיבלתי הייתה מאישה שאני לא מכירה אישית, חברת פייסבוק (יש לי הרבה כאלו) כזו שלא ראתה אותי פעם אחת, לא שמעה את קולי, לא יודעת מה חשוב לי באמת, מי אני, מה עשיתי ומה עוד אעשה (טוב, גם אני עוד לא יודעת את כל מה שאעשה)
נורא הפריע לה שפעם הייתי שמנה והיום (כשאני כבר לא שמנה) אני לא שומרת על כ-ל מה שאני מכניסה לפה כי אני יכולה לחזור להיות שמנה ברגע.
לקח לי 10 פעמים בערך עד שהבנתי מה אני קוראת. לא האמנתי שיש אנשים עם חוצפה כזו.
עזבו שלדעתי אף פעם לא הייתי שמנה.
היו תקופות (סביב ההריונות והלידות) שהייתי 20 ק"ג יותר (אפילו 25 נכון למשקל של היום)
לפני כל הריון הפסקתי לעשן מה שגרם לעליה מהירה מאוד במשקל. תוסיפו לזה שלא עניין אותי לרסן את עצמי, הגרגרנות שלי והצורך התמידי במתוק וכך נעלמו להן עשרות חבילות טים טאם לתהומות קיבתי...
העניין הוא שגם אז, ממש לא הרגשתי שמנה. אני לא אשקר- לא עפתי על עצמי כמו שאני עפה היום אבל כן, לגמרי אהבתי את עצמי. הסתכלתי במראה וראיתי גוף שהצליח להכנס להריון ולגדל שתי עובריות לתפארת, הצליח ללדת אותן בשלום ובסוף אפילו לא להשבר (זה היה קרוב אחרי הלידה של הגדולה, בעיקר הגב התחתון כמעט ונשבר)
אני עושה היום כושר לא כי אני רוצה לרדת במשקל ולהיות רזה.
אני עושה כושר כי אני ישנה טוב יותר בלילה, מתפקדת טוב יותר ביום ויש גם יתרון שאני חזקה יותר פיזית.
מבחינתי, אני נראית היום הכי טוב שנראתי בחיי (יעידו כך גם כל מי שמכיר אותי הרבה שנים).
גם ביחס לתקופות בהן הייתי 10 ק"ג פחות ממה שאני היום.
נמאס לי מהתרבות העקומה הזו שמקדשת את הרזון.
אני לא רזה. לא אהיה רזה. לא רוצה להיות רזה.
אני עגולה, מקומרת, רכה ונעימה וטוב לי עם זה ברמות שיכאבו לכן בלב.
מישהי ראתה אייטם שלי בטלוויזיה והדבר היחיד שהיא יכלה לרשום לי "מזל שאני יודעת שאת לא נראית ככה באמת ושטלוויזיה משמינה" מיד הבנתי שזה שלה.
חודש אח"כ היא העלתה סרטון שלה וכל מה שהיא יכולה לכתוב בכל פורום בו היא פרסמה את הסרטון זה כמה היא נראית שמנה.
יודעות למה כעסתי? היא אישה שנראית מצוין, בגילאי ה30 המאוחרות, אחרי 3 לידות. היא נראית פשוט מעולה אבל כל מה שהיא רואה זה כמה היא שמנה... (נשבעת לכן, שמנה היא לא!)
זה הכל בגלל הקידוש החברתי של הרזון הלא הגיוני הזה.
לא הגיוני שאישה אחרי לידה (או לפני זה לא באמת משנה) תרגיש צורך להתנצל ולהסתיר את הגוף שלה כי היא לא עומדת בסטנדרטים החברתיים הדוחים שמעודדים רזון (ואנורקסיה)
היום אני יודעת שכשמישהי מעירה לך בבוטות כזו זה שלה ויושב לה על עצב חשוף.
אז קחו לכן שיעור- רגע לפני שאתן מעירות בפעם הבאה למישהי תשאלו את עצמכן בכנות איפה זה יושב לכן.
זו לא חייבת להיות הערה על משקל. יכולה להיות על לבוש, על התנהגות, על דיבור...על הכל.
יש סיכוי סביר שאם זה משהו שנורא מפריע לכן זה בגלל שזה שלכן ולא שלה...
אם תשפטו אחרות פחות, עם הזמן תשפטו גם את עצמכן פחות.
באחריות.
שלכן,
אורטל.
הצטרפי לבוחרת בעצמי בפייסבוק
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה